בס"ד
פרשת יתרו תשע"ז
יום מתן התעודות. אחרי התהליך הארוך והעמוק שעברנו בשלושת השבועות האחרונים (אותו תיארתי בשבוע שעבר), הגיע היום בו עלינו למסור את התעודות ועל התלמידות לקבלן. ימי שיא דרכם להיות מעוררי התפעלות, מעוררי רגשות ואפילו מעוררי מחשבה. ובאמת, אי אפשר היה להישאר אדישים לשמחה, להכרת הטוב ולביחד שחווינו אתמול. הנגן שפתח אתנו את היום היה רושם את הבת שלו מיד אם הוא לא היה גר רחוק…
אבל, ימי שיא דרכם לעבור. ובחינוך כמו בכל תחומי החיים, החשיבות היא לרצף. יש משמעות לעבר, יש משמעות להווה ויש משמעות להתייחס לעתיד עוד כשאתה נמצא בהווה. לרגע של שיא, אם זה יום הולדת, בר/בת מצווה, חתונה, סיום שנה, בגרות.... לכל אלו ועוד קדם תהליך שהוביל את האדם לאותו הרגע. בדרך כלל התהליך הוא ארוך, קשה ולא זוהר. מאפיין אותו עבודה אפרורית שנראית ללא תכלית, תכלית אשר מתגלית רק בשלב מאוחר יותר ולפעמים אפילו קשה לנו להצביע ממש מה עשתה לנו אותה עבודה אפורה, כיצד היא שינתה אותנו, כיצד בנתה אותנו.
וכן, זה לא נגמר, אחרי רגע השיא יבוא תהליך נוסף של עבודה יום יומית שיכולה להראות שוב אפורה וחסרת תכלית, עבודה שיכולה להיות קשה ומתישה ורק היכולת לקשור בין מה שעברתי עד כה, לבין חווית השיא שחוויתי ולבין הדרך בה אני בוחר ללכת מכאן, רק היכולת הזאת תרים את האדם מדרגה אחת למעלה ותיתן משמעות לכל התהליך. חוסר היכולת לקחת את רגעי השיא שבחיים ליום יום יכולה להביא לנפילות. לדיכאון, לתחושת חוסר הטעם בחיים וגם להתמכרות לרגעי שיא, זה יכול להיות מסיבות אינסוף ללא תכלית או ריגושים אחרים החל מספורט המביא את האדם לסיכון ועד לצפייה אינסופית בתכנים אלימים או פורנוגרפיים וגם לסמים.
"קבלת התורה נקראת עבודה כמו שכתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים"... כי מי שזוכה לדעת באמת מיד מטה לבו אליו יתברך והיא עבודה שבלב זו תפילה היינו השתוקקות וכלות הנפש לדבקה בו... וצריך להיות עיקר הרצון להדעת כדי שיבוא לידי מעשה. ואבותינו שהבינו זאת הקדימו נעשה לנשמע, להודיע כי תכלית הדעת היא המעשה..." (שפת אמת, יתרו, תרמ"ג).
אחד מרגעי השיא הגדולים ביותר של העם היהודי. ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון פ"ז) וכן הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ח', א') מתארים את ההתגלות של הקב"ה במעמד הר סיני כאירוע שהביא באופן מוחלט וסופי לאמונת בני ישראל בקב"ה ובמשה שליחו ובעצם מהווה עד היום כהוכחה האמונית והשכלית לכלל האמונה בבריאת העולם, בבחירת עם ישראל ובתורה. מעבר לחשיבות של המעמד, הוא גם היה מרשים ביותר. שלושה ימים של הכנה גופנית ונפשית, משה עולה, ענן וערפל, קולות וברקים וקול שממלא את העם בוודאות מוחלטת. כל ילד בעם ישראל זכה אז לראות מה שלא זכו לראות גדולי הנביאים ("ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא"). הכל התחבר להם באותו רגע, תחושה של וודאות שאין כמותה – הסיבה לבריאת העולם, לאן העולם הולך – הכל מוצג לעיניהם בידיעה גמורה.
אבל, בידיעה הזאת יש גם סכנה. סכנה שכל אותו הידע ייהפך לידיעה לשם הידע בלבד. אמנם ידע חשוב ומדהים, השכל במלוא כוחו ועוזו, אבל מבלי לקחת את הידע הזה פנימה אל תוך החיים הוא יהיה ריק מתוכן ואף יכול להביא לחיפוש ריגושים שכליים שכאשר הם לא יימצאו תבוא הנפילה.
קבלת התורה היא הקדמה. הקדמה לעולם של עבודה, עבודה שהיא תפילה. מהי התפילה? התפילה היא הופעה של הרצון, הרצון שהידע יהיה חלק ממני והרצון לשמור, לעשות ולקיים. מתן תורה מזמין את העם לעבוד, ליום השיא של מתן תורה יש תפקיד להיות חלק מהרצף של בניית האדם. התורה היא לא שכל קר. אם למדתי הלכות ממונות, הלכות לשון הרע, הלכות בין אדם לחברו, הלכות בית המקדש, השלב הבא יהיה להתפלל, להתפלל ולבקש מהקב"ה עזרה להפוך את הידיעה של ההלכות והתובנות לחלק מהחיים שלי, לשמור הלכות לשון הרע, ממונות, בין אדם לחברו ולצפות לבניית בית המקדש. מתוך תפילה כזאת כל החיים שלי הם חלק מרגע השיא.
רגע השיא נתן לי קריאת כיוון ואני ממשיך אותו יום יום. אני רוצה להתקדם, אני רוצה להתפתח, אני רוצה להפסיק להיות... ועם זה אני אצא יום יום לעבודת חיי וכך אסכם את יומי לעת לילה. מה אני רוצה? ומה צריך לעשות כדי להגשים?
מאחל לכם רגעי שיא רבים ומשמעותיים ויום יום של עבודה משמעותית, עבודה של בחירה ורצון להתקדם, לפתח ולשנות..
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה