בס"ד
פרשת "בשלח" תשע"ז
לאחר תקופה של בחינה ובדיקה, החלטנו בצוות החינוכי של האולפנה לשנות את מבנה התעודה. ממבנה תעודה שבה התלמיד הפאסיבי מקבל גיליון שאומר לו: "אתה... אתה... וגם הנה מספר.." למבנה תעודה שבה עוד עמודה אחת משמעותית, עמודה שנקראת "הלמידה שלי". בעמודה זו התלמידה בעצמה מתארת את הלמידה שלה, מה טוב לה בשיעור / באולפנה, מה היא רוצה לשפר, איך טוב לה ללמוד, מה מפריע לה, כיצד היא רוצה שהמורה תקדם אותה וכיצד היא לוקחת אחריות על הלמידה בעצמה. בנוסף, עם המחנכת, התלמידה מדברת ומתארת את עולמה הרוחני, האישי והחברתי... אנחנו לא הראשונים לעשות כן, ראינו תעודות ממקומות אחרים ובנינו לנו את ההתאמה בשבילנו. יש לנו רצון להיות מובילים שינוי בחינוך ובפדגוגיה ולא להיות מובלים על ידי השינוי שכבר קורה בעולם ובחברה.
וכמו כל דבר טוב שאתה עושה, השאלה היא, איך לא עשיתי את זה קודם. אמנם תמיד השתדלתי לשוחח עם התלמידות באופן לא רשמי גם מחוץ לשיעור וגם בזמן השיעור (מקבוצה אחת קיבלתי השנה הערות חוזרות על כך שאני אפילו גולש יותר מדי מהביולוגיה לחינוך בשיעור...), אבל כשאתה עושה את הדברים באופן מובנה יש לזה עצמה אחרת. שמעתי שם מה טוב לבנות ומה קשה להן [אל תדאגו, דווקא שם נעבוד חזק.. :) ], מה עוזר להן ואיפה הן רוצות להיות.
בצדקה, בחינוך ובכלל בהתנהגות האנושית, החסד היותר גדול הוא לאפשר לאדם אחר לגדול לידי. לתמוך, לעזור, להחזיק כשצריך – זה בוודאי. אבל בלי לתת כלים, וגם בלי לתת לילד / לנער / לחבר / לאדם בכלל להתמודד לבדו עם המשברים; לנסות, להיכשל, לנסות שוב, להצליח, לשאול את עצמו מי אני, מה היכולת שלי, איך אני בונה לי את הדרך שלי כדי לגדול... בלי כל אלו זהו לא חסד, זוהי לא עזרה, להיפך, זו גאווה וזה אגואיזם. אני המורה, אני העוזר, אני הצלתי, אני גאלתי... ואז גם שואל את עצמו איש החינוך שדיבר, שהשקיע שעות בעזרה פרטנית, שנתן מעצמו הכל – איך הוא לא הצליח? איך, אחרי כל מה שנתתי לו, התלמיד לא רוצה? [ברמה הפנימית – איך אני לא הצלחתי? איך אני נכשלתי?]... רק השחרור הפנימי העמוק, רק ההפנמה כי לי יש 100% אחריות לתת את כל מה שאני יכול וצריך לתת, אבל לילד יש גם 100% אחריות על הלמידה שלו, על הגדילה שלו, רק שחרור כזה, רק הבנה כזאת, תאפשר לתהליך החינוכי להיחרט בליבו של הילד ולהפוך לחלק ממנו.
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {ב} דַּבֵּר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֒ל וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַֽחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַֽחֲנ֖וּ עַל-הַיָּֽם: {ג} וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר: {ד} וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת-לֵב-פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַֽחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל-חֵיל֔וֹ וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי-אֲנִ֣י יְהוָֹ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵֽן: (שמות י"ד).
מטה ההופך לתנין, עשר מכות, הבדלה בין מה שקורה בארץ מצרים לבין מה שקורה בארץ גושן... הקב"ה עושה ועושה ופועל "והצלתי, וגאלתי, והוצאתי..." ובני ישראל – צופים מהצד, בסוף מקבלים איזו משימה קטנה של קורבן, אבל לא משתתפים בשום פעולה אקטיבית להפוך מעבדים לבני חורין – "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון..". גאולה כזאת, מרשימה ככל שתהיה, אולי תקדש את שמו של הקב"ה בעולם, אבל לא תהפוך את נפשו של העבד לנפש של בן חורין, לא תחולל בנפשו שינוי משמעותי. ולכן הקב"ה ממש מבקש ממשה ("דבר" – לשון רכה) שהעם יעשה תרגיל צבאי טקטי מול מצרים, שיסתובב חזרה [רק לחשוב איך מסובבים עם של כ-6 מיליון איש חזרה...], יעשה את עצמו כאילו הוא תועה בדרך, על מנת למשוך את פרעה למלכודת ים סוף.
"דבר אל בני ישראל וישובו.. שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה והיא לשעה. ורצה ה' יתברך שיישאר לגאולה זו בעצמות ישראל וכן רצון ה' יתברך תמיד... ואז צריך לקבוע בלבו... ולכך ציווה שיחזרו ועלו מעצמותם ולכך ויצעקו... שעתה צריכים לגבור מעצמם... שהיה הרצון שיגאלו גם על ידי דין...אך כי רצון ה' יתברך היה שהם בעצמם ממש יזכו..." (שפת אמת, בשלח, תרל"א).
נס שמגיע מגבוה בעצמה כזו מרשים מאוד, אך, אומר השפת אמת זה לשעה, זה עושה רושם זמני בלבד וכדי שהרושם האלוהי יישאר בעצמותם של בני ישראל, שיהיה מגיע להם להגאל גם על פי מידת הדין ולא רק ברחמים עליהם להיות פעילים בתהליך הגאולה. זה לא פשוט, זה גורם לבני ישראל לצעוק! אולי לא כדאי שנידון על פי מעשינו! אולי כדאי שנחזור למצרים, נעשה תשובה לאט ואז תדון אותנו, אנחנו עלולים שלא לזכות בדין הזה! אבל הקב"ה, מגלה לבני ישראל את הכוחות שלהם עצמם, מאפשר להם מרחב פעולה, זורק אותם למים [כדי לזרוק בסוף את המצרים למים...] ומקבע בליבם את החירות, לא רק הקב"ה גואל ומציל... גם בני ישראל שותפים בגאולה, שותפים במעשה בראשית.
"ויחנו לפני פי החירת" – הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין... (רש"י).
שם נעשו ישראל בני חורין באמת, לא אחרי עשר המכות המרשימות, גם לא אחרי היציאה, אלא, רק אחרי שהיו שותפים בעצמם לגאולה.
בהצלחה לכולם בכל מעשה ידיכם,
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה