בס"ד
פרשת "תרומה" תשע"ז
טוב, זה לא סוד שעם כניסתו של חודש אדר אני נכנס לאי שקט. זורם והכל, אבל לא מתחבר ממש לכל הרעש הזה. אני מאוד אוהב לצאת מהמסגרת, אבל הלו! קצת סדר שיהיה פה... אני גם לא אוהב תחפושות, לא אוהב מסכות, אני כל השנה מנסה, משתדל, משדל, להוריד אותן, בואו נראה מי מאחוריה. להשתחרר מהמסכה, לחשוף את מה שיש בפנים – ואז בא החג הזה. יש בו לכאורה, פתיחות, היפוכי תפקידים, הנה הזדמנות להראות כמו שאני בלי העכבות של הסדר היום יומי ואז באים הרעש והמסכות וממלאים את הכל במין עשן כזה לא חדיר.
אז מי אתה חודש אדר? מי אתה פורים? חודש של גילוי עם השחרור, פריצת הגבולות והיין או מסתיר מאחורי מסכות ורעש? חג של הזדמנות לגלות את הקשר הפנימי, לדבר גלויות על הרגשות הסמויים או חג של הסתרה (גמרא חולין קל"ט: "אסתר מן התורה מניין? – ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא [דברים ל"א, י"ח])? ואולי נכון קודם כל לשאול על עצמי - אז מי אני ומה אני רוצה? לפרוץ את הגבולות כדי לגעת בנפש שמעבר? או איש שאוהב ושומר על הסדר והגבולות?
אני רוצה את הלב. ובזאת אנסה לקיים מצוות "והלכת בדרכיו" כמובא בספרי על פרשת עקב "מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום" (ספר החינוך מצווה תרי"א) ובזאת אנסה ללכת בדרך של "רחמנא ליבא בעי" (הקב"ה רוצה את הלב. הזהר פרשת כי תצא). ואיך מגיעים אל הלב? איך מאמנים אותו? איך פותחים אותו? זוהי אומנות יום יומית במפגש של האדם עם חברו ועם בוראו. ובגלל שלהגיד שזו עבודה יום יומית זו תשובה מתחמקת, אני אנסה בכל זאת להשיב (לעצמי קודם) איך נראה לי עושים את זה ואיך עושים בלילה מסדר ובלגן כדי להצליח.
" וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ-לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת-תְּרֽוּמָתִֽי: וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם... וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם:"
הציווי על המשכן. מקום השראת השכינה. מקום גילוי הקשר, קשר של אהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל. "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". לקחת? לתרום? נדבה? זה תלוי ברצון?
"...וקשה דהיה לו לומר יתנו. ופירש רש"י ז"ל יפרישו לי ממונם נדבה. ונראה שזה הבחינה שפורש אדם דבר משלו ומבדילו לה' יתברך חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה. כי לי הכסף ולי הזהב... ומצווה זו נוהגת בכל דבר להיות בו חלק לה' יתברך" (שפת אמת, תרומה, תרל"ד).
המשכן עשוי לא מכסף, אלא, מכיסופים, לא מזהב, אלא מלב זהב[1]. הקב"ה מציע לנו דרך לקנות את התכונה של התרומה, של הנתינה, של הדרך לחשוף את הקשר ואת האהבה. ציווי מחייב לתת היה יכול לפגוע בקשר הזה, להוציא את הרצון מהקשר הזה. הקב"ה לא צריך זהב, הוא מחפש את הרצון, את תנועת הנפש שיודעת לקחת משהו ששייך לי ולהגיד "זה בשבילו". זה הלב שהקב"ה רוצה מאתנו ולא רק במשכן, כותב השפת אמת, אלא, בכל דבר ועניין בחיים. אהבה משמעותה להגיד "זה מוקדש ל...".
היינו מצפים, אם כן, שהמשכן יהיה מלא נדבות, סוגים שונים של מזבחות, מנורות, סוגי קטורת, שכל אחד יקדיש את מה שהוא מתחבר אליו, את מה שהנפש שלו רוצה וכך זה גם נשמע בהתחלה – זהב, כסף, נחושת, עורות אילים.... אבל הציווי אחר כך הוא מאוד מדויק, כל דבר במקומו, במידות הנכונות ולא כל אחד יכול בכלל להיכנס למקדש, רק אנשים מסוימים, אחרי תהליך מסוים וגם אז לא לכל המקומות ובמיוחד לא לקודש הקודשים. אז איך נפגשים עם הבורא? מתוך פרץ של אהבה, רצון ונתינה או מתוך סדר מובנה ויציב המבוסס על פקודות מגבוה? נראה לי שהבסיס הוא הרצון והאהבה, אך ללא גבולות, בלי ללמוד כיצד להביא אותם לידי ביטוי אפשר להגיע לעבודה זרה (מול הקב"ה) ולהשתלטות על נפשו של האחר או להתבטל בפניו (מול אדם אחר), יש חוקים בעולם, יש חוקים בנפש.
הקב"ה אחד והוא מופיע בפנינו בשתי התגלויות. דרך הטבע באופן נסתר ודרך ההתגלות הישירה. כך גם הפגישה שלנו עם בני האדם, לפעמים אנו פוגשים אחד את השני דרך התפקיד, דרך המקצוע ומה שהוא מסמל ולפעמים פגישה ישירה בה האישיות העצמית שלנו באה לידי ביטוי. כך, שהתשובה שלי, היא השילוב הזה, המנעד הזה, בין שני סוגי המפגש הזה, אני נפגש אתך דרך מה שאני מייצג (מורה נגיד..), אבל גם מאפשר במינון הנכון את הפגישה הישירה עם האישיות שלי וכך אני יכול לגלות אהבה טהורה.
שבת שלום,
איתן
[1] הרב אייל ורד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה