בס"ד
פרשת "בא" תשע"ז
בשבוע שעבר דיברנו על העבדות הפנימית, על אותה התחושה שלא מאפשרת חירות. התחושה שמבלי להשתחרר ממנה, אי אפשר להגיע את החירות האמתית. והנה, זה הולך וקורה, הנה אני מרגיש שאפשר, שאני יכול, שהצלחתי, בעזרת כל מי שעזר לי להבין שיש בידי הבחירה ויש בידי האפשרות להיות בן חורין. בן חורין משעבוד למחשבות, משעבוד להרגלים, משעבוד…
ואז תוקף אותי הפחד. מנגנון פנימי עמוק צועק לי "עצור!". נכון, דמיינתי לי את החופש הזה הרבה זמן, אבל עכשיו כשהוא בא, אני כבר לא בטוח. החוץ נראה לי מאיים והמוכר נראה לי מנחם וידוע. להשתחרר משמעו לקחת אחריות, לפעול, להתאמץ, גם להיכשל... להישאר עבד משמעו להיות תמיד עם תירוץ טוב והאחריות תמיד תהיה על מישהו אחר (והאם אני בכלל ראוי? האם בכלל יכול?).
וכשאני העבד יוצא לחירות, מצליח להשתחרר מהשלשלות הכובלות אותי. משתחרר מהכבילה למקום, לזמן, להרגלים, בן חורין! הכוחות האדירים מפעפעים בי ואני מרגיש שאני יכול הכל! מה יכול? מגיע לי!! ועכשיו אני אעשה את מה שאני רוצה! אני, אני אני!! אבעט בכל מה שעומד בדרכי, אתנקם בכל מי שעצר אותי ואצא ואצא…
נראה כאילו הפסקאות מדברות על אנשים אחרים, אבל אנחנו יכולים להיטלטל על המנעד הרחב הזה שבין תחושת אפסיות, של עבדות, לבין תחושת השחרור, של הפריקה מהכל. לאורך ההיסטוריה התקיימו מרידות רבות, מהפכות רבות. התרבויות שונות, הזמנים שונים, אבל המשותף לכולם, הוא פריקה של כל מה שהיה קיים ושריפה באש (גם מילולית ממש) של כל התרבות הקודמת, עריפת ראשים, תחושת שיכרון חושים והרבה הרבה דם... על כן הקב"ה לקח יד ביד את העבדים שיצאו ממצרים ומלמד אותנו איך לצאת מעבדות – "בימים ההם, בזמן הזה":
"דַּבְּר֗וּ אֶל-כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּֽעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית-אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת:... וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֘ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר-בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל-שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן-הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵֽצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח-בֵּית֖וֹ עַד-בֹּֽקֶר: {כג} וְעָבַ֣ר יְהוָֹה֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת-מִצְרַ֒יִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת-הַדָּם֙ עַל-הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָֹה֙ עַל-הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל-בָּֽתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף: {כד} וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק-לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד-עוֹלָֽם. וְהָיָ֞ה כִּֽי-תָבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָֹ֛ה לָכֶ֖ם כַּֽאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת" (שמות י"ב)
יציאת מצרים לא תהיה מהפכה של השתוללות יצרים של עבדים הפורקים את עול אדוניהם, מהפכת מצרים תהיה מהפכה מסודרת ומובנית, מהפכה של רגשות היחיד ומהפכה של רגשות העם.
אתה העבד, צריך קודם כל לבחור האם להשתתף במהפכה, האם לעשות את המהפכה בתוך עצמך. קרבן פסח הוא קרבן עם דינים גם של קרבן יחיד וגם של קרבן ציבור ובפעם הראשונה וגם האחרונה בהיסטוריה היחיד היה יכול לבחור האם הוא רוצה להישאר עבד במצרים או בן חורין לאומה החדשה שנוצרה, אומה שיש לה גדולה, אבל גם אחריות רבה, אומה שגם נושאת בתוצאות של מעשיה בדקדוק. אכן, אומרים לבן הרשע "אילו היה שם לא היה נגאל", דווקא שם – במצרים הייתה אפשרות לבחור שלא לצאת.
"במדרש על הפסוק ולקחתם אגודת אזוב... כי ביציאת מצרים היה רק התחלה שיצאו לחירות מתחת יד פרעה להיות מוכן אחר כך לכנוס בכלל עבדי ה' בקבלת התורה... לידע כי הוא רק התחלה כמו שכתוב פתחי לי כחודה של מט ואני אפתח לכם כפתחו של היכל.. והגם שיצאו ביד רמה רצה ה' יתברך שיהיו בני ישראל בעיניהם אגודת אזוב..." (שפת אמת, בא, תרמ"א).
החלטת לצאת לחירות? מצוין. עכשיו, למרות תחושת הגדלות שאתה חש, תחושה מצוינת, אבל גם מסוכנת. ועל כן, קח אגודת אזוב, הסמל לשפלות (ראו דיני מצורע), תזכור מי הוא הנותן לך כוח. הדם לא יהיה של נוגשים מצריים, של נקמה, אלא, של אלוהי מצרים, הכבשים. ועם דם אלוהי המצריים תקיים מצווה, משמע, יש לקחת את הדברים הטובים בתרבות המצרית ולשלב אותה בבניית העם החדש[1]. את האזוב, את הדם, תיקח אל הפתח, כדי להבין שאתה רק בהתחלה של המסע, היציאה לחירות עצמה עוד לא שינתה בך הרבה מתכונות העבד, שים לב שאתה רק בהתחלה של המסע. החירות חייבת להיות מלווה בתוכן רוחני, פנימי ועמוק במתן תורה[2].
וצריך כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (או יוצא) ממצרים, מהמֶצָרים שלו, יוצא בקבל על עצמו את המשמעות של הבחירה החופשית, יציאה שיש בה יד רמה כי רק כך אפשר להוביל את עצמי ואת האחרים, אבל בתחושה פנימית של שפלות, של ענווה.
שבת שלום,
איתן
[1] הרב אורי שרקי
[2] הרב אייל ורד
