בס"ד
פרשת "וישב" תשע"ז
לרגל יום המורה שחל השבוע אכתוב (באופן גלוי ;) בקצרה על החינוך. החינוך על שלל רבדיו מעסיק אותי כמעט כל היום. החל ממשאבים כלכליים, דרך דרכי הוראה והערכה ועד למהות של מהו חינוך. הרבה מהמחשבות והמעשים הללו עוברים דרך שמות, דרך הנפשות של התלמידות היקרות, הניסיון להבין מה מוביל אותן, מהן החוזקות והחולשות שלהן ואיך אפשר לחבר אותן לדרך החינוכית תוך מתן בחירה ויכולת התפתחות אישית של כל בת לפי הכישרונות והרצונות שלה.
החינוך, לכאורה, מתמשך בקו ישר. הילד נולד ומאז הוא מתחיל לרכוש ידיעות ותכונות, הולך ומתפתח עם השנים, הולך ומתעצב. כך נראה גם מהמבנה של מערכת החינוך. גן – בית ספר יסודי – תיכון – אוניברסיטה... מעין מדרגות בהן הילד עולה עד ל"יצירת" בוגר של מערכת החינוך שאמור להיות בוגר יציב ויעיל בחברה. אפשר לראות זאת גם בתורתו של מייסד הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד שרואה את בעיותיו של הבוגר באירוע שקרה לו בשלב מוקדם יותר של חייו. הבנה כזאת של החינוך שמה בידיו של המחנך את מלוא הכוח ומלוא ההשפעה והאחריות על חינוכו של הילד שהוא מעין "דף חלק" עליו ניתן לכתוב ואותו ניתן לעצב. עם זאת, כיום, הולכת ומתבררת ההבנה שתהליך החינוך הוא תהליך של חשיפה וגילוי של שלל הכוחות הטמונים בכוח בילד, בכוחות הטמונים בעצמי ועל כן החינוך הופך לדו שיח בין אנשים, להכוונה ולגילוי הדדי שאף אחד מהצדדים לא יודע מראש את הנתיב המדויק. ובעיקר זה הופך אותם לשותפים.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב:
בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ?
אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ,
שֶׁעָתִיד לִדְרשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי.
אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ.
הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת – וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים.
תָּשַׁש כּוֹחוֹ.
כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מִנַּיִן לְךָ?
אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי
– נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ.
(תלמוד בבלי מסכת שבת, דף פ"ט עמוד א').
מתוך ההגדה הזאת אפשר ללמוד דברים רבים ולשאול שאלות רבות. אחת מהן היא מדוע נתישבה דעתו של משה אחרי שרבי עקיבא אומר "הלכה למשה מסיני" הרי משה לא הבין את דברי ר' עקיבא! הוא היה צריך לצעוק – "זה לא ממני, אני לא מבין את דברי רבי עקיבא!". אלא, שאז התגלה למשה שרבי עקיבא גילה את מה שכבר היה טמון בתורתו, את מה שהיה טמון בו. כך גם - "אלה תולדות יעקב – יוסף...", יוסף הדור הבא, העתיד, יכול לגלות את מה שטמון ביעקב. כך שכוחות העתיד כבר טמונים בהווה, צריך רק לגלות ולהאמין שהם שם.
תודה לכל התלמידות שאמרו ושכתבו לי בהזדמנות זו של יום המורה, זה באמת מחזק ומחמם את הלב.
גם חנוכה, היא מלשון חינוך ופח השמן הקטן מגלה את הנצחיות של נס הגאולה – אבל על כך בפעם הבאה.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה