בס"ד
פרשת "שמות" תשע"ז
צריך לתת לדברים קצת לשקוע. קצת לשקוע במוח, קצת לשקוע בנפש. צריך לתת לדברים קצת להיות "עבר" לפני שאפשר לדבר אותם בהווה, לפני שמגבשים דעה סופית ולפני שיוצאים לפעולה. אז אני חוזר לרצף האירועים אלאור עזריה – עמונה שאפשר לחבר אותו לרצף אירועים ארוך יותר מהעבר הרחוק והקרוב. אפשר לחזור אחורה הרבה בזמן, אבל "בימי חיינו" נחבר אותו לאירועים כמו ההתנתקות, עמונה 2006 ועוד אירועים רבים אחרים. אירועים בהם הציונות הדתית לגווניה נקרעת בתוך הצדדים של המדינה - "מדינה יהודית ודמוקרטית", צדדים שנראים כסותרים האחד את השני. אנחנו מאמינים באמונה שלמה כי המדינה היהודית היא הגאולה שכבר כאן, זו ההבטחה של הקב"ה לעם ישראל החל מתקופת האבות וכל הספרות התורנית מוכיחה כי מצב של עם ישראל בארצו הוא הוא המושג "גאולה".
איך אם כן אפשר לקבל החלטות באופן דמוקרטי כזה או אחר על גלות בתוך ארצנו? על מסירת שטחים לידי האויב? כמו שאמר אחד הרבנים בזמן ההתנתקות "נצא לגלות וספר הקינות בידינו". ואם כבר התקבלו החלטות כאלו על ידי הממשלה, איך אפשר להסתפק רק בהפגנות, הרי זה בעצם חלק מהמשחק הדמוקרטי, הממשלה תעשה מה שהיא רוצה, מי שמתנגד ייצא להפגין וכך כולם "עשו את שלהם" במסגרת המשחק. לכן, יש אומרים, לשבור את הכללים האלה, לכן אי אפשר להסתפק בהפגנות ויש לעשות הכל על מנת לעצור את הגלות הזאת!! עד כדי כך, כתב אחד הרבנים כי ההתנגדות האלימה בעמונה 2006 תיקנה משהו מ"חטא הריסון" בזמן ההתנתקות.
לכן, לבוא ולהגיד, במיוחד לנוער, אבל לא רק, "לשמור על הכללים", "לשמור על הקשר עם המדינה", לא יכול לעבוד לאורך זמן. הם ואנחנו חשים את הסתירה בתוך החינוך שלנו, איך אפשר לחנך על "הכול בתורה", "קדושת הארץ" , "לא יהיה חורבן שלישי" ולהראות יפה את הניסים החל משנת 48' ואז לפתע להגיד לא להתנגד למהלכים שנראים הפוכים מכל המגמה הזאת??? זאת הייתה הביקורת כלפי הנהגת יש"ע וכך ציירו אותם כמנהיגים שעבר זמנם, כמנותקים מהדרך ועד הגדרה של משתפי פעולה..
הדור כבר לא מוכן לקבל סיסמאות, יש לדבר עומק. מהי ארץ ישראל? מהי הגאולה?[1] מסביר רבי ירוחם ממיר:
"ומה העניין של ארץ ישראל.. שכל התורה מלאה בו? הוא הסוד של מנוחה ונחלה, הסוד האמיתי של נטיעה.. מחובר ומושרש בתכלית.. זהו כל עבודת האדם ליעשות מחובר, ליעשות נטיעה..."
אם כן ארץ ישראל היא בית, היא ברית, התחברות טוטלית, כמו שאי אפשר לנטיעה בלי קרקע, אי אפשר ליהודי בלי ארץ ישראל ועל בית לא מוותרים! אבל לא מספיק שיש בית. מה קורה בתוך הבית? ממשיך רבי ירוחם:
"... מנוחת אהבה ונדבה – הנה אהבת הבריות יוצאת ממעלת המנוחה, נדבה מוצאה ממנוחה, בלי מנוחה אי אפשר להיות אהבת הבריות... מאי מנוחה יוצאת שנאת הבריות..."
אי אפשר להפריד בין שני המימדים, אי אפשר להיות בלי בית ואי אפשר לחיות בבית בלי הארת הפנים, מבלי שהוא יהיה פתוח כאוהלו של אברהם אבינו ועל כן אנו נדרשים לפעול כדי לנסות ולגרום שהבית לא ייהרס וגם לא ייפגע, אבל מבלי לפגוע בתוך הבית, בתוכן הברית עצמה. זה נראה אולי בלתי אפשרי, אבל ישנם עקרונות שיוכלו לאפשר לנו להוביל לשינוי אמיתי.
"פנים אל פנים" – המבצעים האלו שהתקיימו לפני ההתנתקות הם המפתח. הגישה הזאת, של לראות מי מולי, לתת לו את הלגיטימציה להיות הוא. ויותר מזה, לראות איך אני נראה בעיניים שלו, זה ילמד אותנו הרבה על עצמנו. לראות איך אנחנו נראים, לא רק כלפי השמאל הקיצוני, אלא, איך אנחנו נראים בעיניי היהודי מהזרם המרכזי שהציונות והיהדות חשובים לו, האם אנחנו נראים כמו עב"מים, זרים? הרי מכאן הפחד ש"יצורים" מהציונות הדתית יובילו את המדינה ולכן גם יהודים אלו תמכו בהתנתקות ותומכים בפינוי יישובים על אף אהבתם לארץ. צריך להבין כי לכולנו בסיס משותף, אנחנו רואים את המדינה כהתגשמות חזון הנביאים והם רואים את המדינה כבסיס לעשיית צדק ושלום אוניברסליים, אבל בעצם, אנחנו מדברים על אותו הדבר. לכן חשוב כל כך לראות את האחר כפי שהוא, להבין איך אני נראה בעיניו ובכך לראות איך באמת המעשים שלנו הם קידוש ה' ולא חילולו.
נחדד, איך אנחנו מבדילים בין קנאות חיובית של מסירות נפש לקנאות שלילית? הקנאי השלילי הוא זה המפחד שייקחו ממנו את אמונתו. הוא בעצם חסר ביטחון. אני רואה ושומע זאת במפגשי נוער דתי עם חילוני. פתאום יוצאים כעסים, יוצאת קנאות, שלצערי, נובעת, דווקא מפחד, נובעת מסגירות, דווקא מחוסר לימוד ומחוסר ביטחון. הקנאות החיובית היא היכולת להאזין לאחר, לשמוע את פחדיו, להיות קשוב לרצונות שלו וכל זאת מבלי לאבד את האמונה בחלום שלי. האזנה לא אומר להסכים, האזנה כזאת רק תחזק אותי פנימה וגם את המאבק אם צריך. האזנה והקשבה אמיתיים יפתחו בפנינו את הדלתות של העם.
הדבר השני הוא לדעת להגיד "עוד לא", עוד לא הגענו לכל החלומות שלנו, עוד לא הכל התממש, נמשיך לבנות, גם אם נחווה אירועי "גלות" שכאלו בתוך הגאולה זה לא צריך לרפות את ידינו מהאמונה בצדקת הדרך שלנו, דרך הציונות הדתית של מיזוגים וגיוונים: ציונות, השכלה, רגישות חברתית, צניעות, נאמנות... לעיתים זה נראה כאילו אנחנו לא כאן ולא כאן, אבל דרך המיזוג היא היא דרכנו. נטישת דרך המיזוגים היא הפגימה בברית הארץ, מאבק אלים מזמין את האלימות הבאה, שנאה מזמינה שנאה. ביטחון אמיתי בקב"ה מאפשר לחוות גם את הנסיגות האלו מבלי לחשוב שהכל נשבר. נמסור את הנפש על העם ועל הארץ ובדור שלנו גם לימוד תורה אמיתי פנימה והחוצה הוא הפיתרון.
מחכים לנו…
לא דיברנו מענייני פרשת השבוע, ניקח כשיעורי בית לראות איך נבנית אומה מתוך גלות. איך המעכב את הגאולה הוא הלשון הרע, הוא המאבקים הפנימיים עליהם אומר משה: "אכן נודע הדבר.."
אשמח, כתמיד לתגובות, הארות והערות.
שבת שלום,
איתן
[1] מתוך "לא ניצחנו בעמונה" – הרב שג"ר ("נהלך ברגש")
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה