בס"ד
פרשת "ויגש" תשע"ז
מרוץ החיים מביא אותי לכתוב שעה לפני שבת. שבוע של הכנות, שבוע של בשורות, שבוע של תהליכים... רס"ן חגי בן ארי נפטר (רק לפני שלושה שבועות שמענו את אשתו מדברת), אלאור עזריה מורשע ואנחנו ממשיכים בבנייה של עצמנו ובהכנות לבנייה הפיזית של האולפנה החדשה, תהליך המביא אתו בירור עמוק של מי אנחנו כבני אדם, כמחנכים, כמובילים ולאן אנחנו רוצים לנווט את כל הדבר הגדול הזה שנקרא "חינוך".

כך, שרוח השבוע הזה מנשבת בין גשם של כאב גדול על מותו של אדם, של קצין בצה"ל, גשם המעורב בפתיתי שלג של הקלה, אבל גם הם דוקרים בפנים, בלב... הרוח סוערת במה שנראה כמו הרשעה של ה- "ש"ג", לוחם צעיר שגם אם שגה ובגדול, נראה שהעמיסו על שכמו הררים של פוליטיקה וצביעות וזו רוח המקבלת סיוע מענן סיפור עמונה האפור (נהיה שם ב"ה בשבוע הבא במסגרת הטיול השנתי) שעוד לא התפזר [אני חוזר לשורה הזאת שוב כי אני פתאום חושב שאלו שני אירועים הפוכים, האחד מביא לחיבור של חלקי העם והשני בסיס להפרדה וויכוח... אולי...]. והתחושה היא שיש לך ביד מפרש קטן שנקרא חינוך שעף ברוח הזאת. מפרש שלפעמים נראה כה קטן ועלוב אל מול העוצמות של הרוחות האלו. אבל, גם לפעמים אתה מרגיש כי יש לך את הכוח ביד, עם אותו מפרש קטן, להטות את כיוון הרוח ואיך שהוא אפילו לשלוט בה, אפילו להשתמש בה כדי שתוכל להוביל את הסירה שלך למקום אליו אתה רוצה להגיע ולא סתם לתעות בסופה הגדולה.
נדמה לי שהסוד לשימוש ברוח, לשליטה בה, נעוץ בהרמת המבט והצפייה קדימה כאדם העומד זקוף על המשמר. חיי היום יום מביאים אותנו בדרך כלל להסתכל למטה על הרגליים לראות איפה אני מניח את הרגל, לראות שאני על קרקע יציבה. אנחנו רצים בין דבר אחד למשנהו והכל נראה כל כך חשוב ודחוף ורק לאחר זמן שאנחנו מסתכלים אחורה אנחנו חושבים שאולי היה אפשר לפעול אחרת, קצת יותר בשיקול, קצת יותר בבגרות, קצת פחות לפגוע ובכלל קצת יותר טוב.. ואילו האדם השקול, האדם הרואה למרחק עלול להראות קצת פאסיבי, שתקן, אבל הוא יוכל לכוון כבר בהווה את העתיד ולא להצטער בהווה על העבר.

בזמן שהוא הלשין, בזמן שאותו הפלו לטובה, בזמן שהיה נראה כי הוא נבחר להיות הממשיך ואנחנו הולכים להדחק מההיסטוריה כמו שקרה לדוד שלנו, היה נראה כי הדבר הכי נכון הוא להרוג אותו או לפנות אותו מההיסטוריה בדרך אחרת... עכשיו אנחנו נחרדים בהבנה שטעינו ובגדול. בזמן שאנחנו דיברנו הרבה בנימין הקטן שתק, בנימין ש"נפשו קשורה בנפשו" של אבא, בנימין שנולד בארץ, בנימין דור העתיד, רק הוא הבין שלכל אחד מאתנו יש מקום, שכל אחד מאתנו הוא חלק מגוף שלם, כל אחד מאתנו הוא גוון מסך הכוחות של העם הצעיר שקם, הוא זה שעמד בין יהודה ליוסף והכריח אותם להיאבק עליו, לדבר ובסוף גם להתחבר. בנימין שבחלקו ייבנה המקדש..
ראייה לעתיד ומתוך כך – עשייה בהווה.

"במדרש: אוי לנו מיום הדין וכו'. מה שנבהלו השבטים נראה ע"י שנתגלה הארת יוסף היה הבושה מה שטעו בקדושת יוסף ע"י ההסתר. וזה עצמו הבושה לעתיד לבוא שיתגלה שעניני עולם הזה עצמם הם מלא קדושה בפנימיות." [שפת אמת, ויגש]
שבת שלום,
איתן