בס"ד

פרשת "שלח לך" תשע"ו

השבוע נפרדנו ממחזור נוסף של תלמידות י"ב. לא משנה איך היו שנות הלימוד, לא משנה כמה "נאבקתי" בתלמידי י"ב במשך השנים ללמוד, ליזום, לשמוע ולהשמיע עוד קצת (ועוד כל מיני דברים שרציתי), בסופו של דבר, כאשר מגיעים לרגע הזה של הפרידה, יש את היכולת הטובה ביותר לראות את הכל ב"זום אאוט", מבט כולל ורחב של כל השנים ובדרך כלל בסוג כזה של מבט רואים את הטוב (להבדיל זה מה שרואים כאשר נפרדים מאדם שנפטר), לא בגלל שמתעלמים מהקשיים, לא בגלל שרוצים לשכנע את עצמנו שהיה רק טוב, אלא, זה באמת נכון שכמעט תמיד הכיוון הכללי הוא התקדמות שהכיוון הכללי הוא טוב, גם אם היית רוצה לראות את הפרטים קצת שונים. וכשאתה עוקב במרחק של אפילו שנה אחרי מסיימי השמינית אתה רואה, לרוב, לשמחתך, את אותם הדברים שידעת שקיימים בתלמיד הולכים ונובטים. אז גם אם יש צביטה קטנה (אגו?) בכך שזה לא קרה "אצלי", האמונה בכל הדבר הזה שקוראים לו "חינוך" מתחזקת.

אבל, יש קשיים, המעבר בין עולם תיאורטי של לימוד, שגם העשייה בו מאוד מובנית ומודרכת אל עולם המעשה, הצורך להשתלב בו, אותו יום יום המלא בקשיים, הצורך להתמודד עם מצבים ואנשים ללא אותה התמיכה שקיבלת בשנים שהיית תלמיד או ילד קרוב לבית, המעבר הזה קשה. בעולם הפסיכולוגיה אומרים כי החיים, החל מהלידה, רצופים מעברים ואם לא עשית את המעבר נכון, אתה עוד תתמודד עם החוסר הזה בהמשך, אם לא מיצית את השלב הקודם והרסת אותו (ומכאן התחושות הקשות והבעיות בזמן המעברים כמו בגיל ההתבגרות), הרס ההופך ליסודות של השלב הבא, אותו שלב הבא יהיה בנוי על יסוד רעוע ולא יציב.

בני ישראל במדבר חיו בעולם הקרוב לגן עדן, אוכל, בגדים ושאר הצרכים יש בלי הגבלה, את הופעת הקב"ה רואים בקלות ממש עין בעין ונמצאים תחת השגחתם הרוחנית של משה, אהרון ומרים. שניים עשר המנהיגים של העם הזה מגיעים לארץ ישראל ומתברר להם מה אמור לקרות בעוד כמה ימים; חקלאות, בנייה, פוליטיקה, עבודה, כסף...בלגן ולכלוך. עשרה מתוכם אומרים – "לא רוצים!", לא רוצים לרדת מעולם הישיבה הקדושה לעולם של צבא ועבודה, רק נתרחק ככה מהקדוש ברוך הוא!. באותו אופן אפשר לפרש את המחלוקת בין יצחק לרבקה; הקשר הפנימי של הקדוש ברוך הוא עובר בוודאות ליעקב, אבל הארץ? ליצחק הייתה מחשבה שהיא תינתן לעשיו, שהוא יעבוד ויילחם עבור יעקב שימשיך לשבת בישיבה. רבקה הבינה שברכת הארץ היא הברכה של הקשר הפנימי עם הקב"ה, שכן, לעבוד ולהילחם זה מלכלך, אפילו אפשר להיפגע גופנית ורוחנית (ובהחלט זה קרה לאחר הכניסה לארץ), אבל זוהי האחדות של האמתית של קידוש ה' בעולם, לגלות את הופעתו בכל אלמנט של החיים, גם זה הנראה לכאורה רחוק ממנו מאוד.

לאורך הגלות הארוכה ועד ימינו אלו, המוטיב הזה של המרגלים ממשיך להופיע, אותו חוסר ביטחון לאומי, אותו רצון להפריד בין הקודש למה שנראה כְּחול, אבל החוסר ביטחון הזה גם מעיד, בעצם, על תכונת הענווה של העם ובסופו של דבר יתברר כי הרצון שלנו למדינה הוא לא רצון של אינטרס כלכלי / פוליטי / מדיני / בטחוני בלבד, אלא, הוא הדרך לבצע את המשימה אשר הוטלה על העם הזה, אשר תביא, בסופו של דבר לשלום והצלחה בכלל העולם.

זה, אולי, מה שמסביר איך תקומת עם ישראל בעת החדשה ותחילתה של הגאולה, לא קמה מתוך הממסד הרבני (על אף שהיו רבנים שהיו ציוניים, אך הם לא הובילו את כלל העם), אלא, דווקא, ציבור חילוני שלא חשש לצאת מהעולם הרוחני של הישיבות אל העבודה. הגמרא במסכת סנהדרין הדנה בימות המשיח (סנהדרין צח:) מביאה את המימרא הבאה:

אמר רב יהודה אמר רב: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד להם דוד אחר [93], שנאמר (ירמיהו ל ט) ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם; 'הקים' לא נאמר, אלא 'אקים'. [94].

"אחר" המוזכר בגמרא הוא בדרך כלל כינוי גנאי לאדם אשר יצא מן הדת ואכן בעת הזאת העמיד לנו הקב"ה דוד (בן גוריון) אחר, אדם שלא היה דתי, אבל היה בו את אותו העוז של כלב בן יפונה ויהושע בן נון לומר מול כל המתנגדים מבית ומחוץ "עלה נעלה וירשנו אותה" והשאר היסטוריה...

"שלח לך אנשים.." רש"י מפרש את ההדגשה של המילה "לך", שלכאורה מיותרת, בכך שהשליחה הייתה בשביל משה ולא רצון ה', לא אכנס לסוגיה הזו, אלא, לנסות להתחבר לאותה שליחה של משה, אותה תחושה של - חינכתי את הדור הזה (עוד מעט יתברר לו שהם הולכים להישאר 40 כיתות...), אני סומך על הבחירות שלו ושולח אותו לדרכו בביטחון כי "שלוחו של אדם כמותו", היכולת הזו של להתגבר על התחושה של "בוא תהיו לידי", "את הדבר הקשה אני אפתור" ולשלח את התלמיד שלך לדרכו כדי שיוביל היא תכלית החינוך האמתית בעיניי.

אז לכם, מסיימים ומסיימות יקרים ויקרות (ולא רק מסיימי י"ב..), על אף הקשיים ואולי גם בזכותם, אני סומך עליכם, המשיכו לעלות, לעשות ולפעול, אל תפחדו לפעמים גם להיפגע ולהתלכלך כל עוד אתם בטוחים באמונתכם בצדקת הדרך. אני כאן בעורף שלכם לדיבור, לייעוץ, להקשבה ואשמח גם להיות אתכם בחזית ההובלה בכל דבר שתבחרו לעשות.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת בהעלותך – יציאה לחופש הגדול

חופש!!!!!

אבל עוד כמה מילים על שנת הלימודים שחלפה, כל אחד ואחת מנקודת מבטו השונה; האתגרים, ההצלחות, הכישלונות, מה למדתי, מה עשיתי ומה הייתי עושה אחרת. אני חושב שנקודת המוצא צריכה להיות סיפוק על ההתקדמות והעשייה והתרגשות לקראת היכולת לתקן בשנה הבאה. אני מסתכל אחורה על הדרך שעברתי השנה, רואה את הדרך ומתמלא סיפוק, כי אני רואה את הדרך כולה כיחידה אחת, גם אם במהלך הדרך הזאת היו כמה בורות שנפלתי בהם, הרי שדרך ארוכה נגלית לעיני במבט לאחור ודווקא גודל הדרך ממלא אותי בתחושת אחריות לדרך שצריך לסלול בשנה הבאה ב"ה.

כידוע יש שתי סיבות להיות מורה – 1. יולי. 2. אוגוסט (והאמת שיש עוד סיבות: חגי תשרי, חנוכה, פסח, הצגת שביעית....), אבל אני חושב שאחד הדברים הטובים ביותר שיש במקצוע ההוראה הוא דווקא ספטמבר. הידיעה הזאת שגם אם שגיתי ופספסתי והקשר עם התלמידים קצת צלע וציוני הבגרות... עוד מעט אני אוכל להתחיל מחדש, עם כיתה חדשה, עם אותה כיתה שבגרה, לתקן מערכים... זו מתנה נפלאה שכל מורה ותלמיד צריכים להעריך, אין את זה בהרבה מקצועות.

ה'שפת אמת' מביא על "ויעש כן אהרון" המופיע בפרשת בהעלותך: שלא שינה (ציטוט מדברי רש"י) כי עשה מעשה המצווה כל ימי חייו בכוונה ורצון אחד. כי דרך כל אדם שבהתחלה מתעורר לטוב, אח"כ נשכח ממנו וצריך לחפש התעוררות באופן אחר תמיד והאמת כי ההתפעלות הראשון הוא המובחר..." ה'שפת אמת' עונה בהבלעה על השאלה, מה השבח הגדול של אהרון ש"לא שינה"? ברור שאסור לשנות ממה שאמר הקב"ה! אם היה משנה, היה חוטא! אלא, שאהרון קיים בהתרגשות ובכוונה את מצוות העלאת הנרות בכל יום כאילו עשה זאת בפעם הראשונה המרגשת בחנוכת המשכן.

כאנשים מאמינים, המילה "חופש" תמיד שמה אותנו באיזה מתח, הרי הקונוטציה הטבעית של חופש = אני יכול לעשות מה שאני רוצה, מנוגד (לפחות בראייה שטחית) באופן הכי בסיסי לקיום תורה ומצוות; מניין בבוקר, תפילות, תשעת הימים, סרטים, צניעות ועוד ועוד.. כולנו יודעים לצטט את "עבד ה' הוא לבדו חופשי", אבל לך תסביר את זה לעצמך כשאתה רוצה עכשיו משהו כל כך...

חופש הוא דבר נפלא, חידוש הכוחות, זמן להעמיק את החברות ולעסוק בכל אותם דברים שלא הספקנו במהלך השנה והחופש גם מאפשר את העצמת האחריות והבגרות, מתוך זה שישנן הרבה התמודדויות שעלולות גם להוביל לנפילות גדולות מאוד וסיפורים על כך יש בלי סוף ומכאן החשש של ההורים והמורים. אם כן כיצד להתמודד עם כל אותם האתגרים כדי שיובילו אותנו להרוויח מהחופש ולא להפסיד?

המשנה במסכת אבות אומרת (פרק ב' משנה ד') : הוא (רבן גמליאל) היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו .בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.

מה הכוונה בלעשות את רצוני כרצון הקב"ה? אלא, ('שפת אמת') שהאדם צריך להאמין שהרצונות שיש לו הם לטובה, חלקם משום שהם באמת טובים וחלקם יכולים להיות טובים אם ינוצלו הכוחות שלהם לטובה, בפרשה: וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר (במדבר י"א ד'), האספסוף מתאווה לתאווה, תאווה נשמעת שלילית, אבל בלי תאווה, בלי רצון חזק האדם לא יכול להתקדם לשום מקום, שום טוב לא יצמח כי אין כוח, אז כאן התאווה הייתה פסולה, גם בחטא העגל הרצון לקשר עם אלוהים הוא רצון טוב רק לקחו אותו לכיוון השלילי, לכן על האדם להכיר את רצונותיו, את כוחותיו ויכולותיו ולתעל אותם לכיוון חיובי.

אז כן, צריך להעמיק בלימוד של מהו רצון (כפי שכתבתי למעלה) ומהי בחירה חופשית (בהזדמנות אחרת) ואיך בכלל לתכנן את הבחירות שלנו, אבל בואו נהיה מעשיים; נצלו את החופש להיות יותר עם המשפחה, לא רק באיזה חופש מרוכז בסוף אוגוסט, אלא, אפילו לאכול יחד ארוחות של ימי חול, לשחק ולדבר יחד (לא על בית ספר! J), העמיקו את קשרי החברות בטיולים או בכל פעילות אינטנסיבית יותר שהיא גם מהנה וגם מצריכה שיתוף פעולה (ללחוץ על ה-PLAY בשלט ביחד לא נחשב.. ;) ), קראו ספרים ובעיקר תהיו עסוקים בעבודה, בהתנדבות ובכל מה שעושה לכם טוב.

שבת שלום לכולם,

לתלמידות האולפנה – תהנו משבת האולפנה,

חופש מוצלח בו אשמח להיות בקשר.

איתן

אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם ]...[ ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד', לחדש את חייו בסדר הטוב. )אורות התשובה פרק טז(

בס"ד

פרשת "נשא" – שבועות

אנחנו עוד עם הרוח של ימי התשועה, מסלול שהוביל את העם מהשואה להקמת המדינה ולשחרור ירושלים ושוב אנחנו מקבלים תזכורת נוראית שזה עוד לא הסוף, התקדמנו במהלך הגאולה מרחק ניכר ויש לחיות בתחושה הודאה על כך, אך אי אפשר לנוח על זרי הדפנה, לא במובן הביטחוני ולא במובן התודעתי. בשירת האזינו נאמר: "הם קינאוני בלא אל, כיעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דברים ל"ה, כ"א), במקום שאנו נשאיר את הזהות שלנו חסרה, לתוך המקום הזה ייכנסו אויבינו, בעבר זה היה עוון עבודה זרה "לא אל" והיום הפלשתינאים "לא עם" נלחמים בנו במקומות שאנחנו כעם עוד לא קיבלנו החלטה  שהזהות שלנו נמצאת שם ולכן המריבה על יהודה ושומרון וירושלים, כאשר אנחנו כעם נכריז בגלוי על הכלת המקומות האלו בזהות הלאומית שלנו לא נצטרך להתמודד שם עם אויבים מבחוץ.

הקשיים של החיים בארץ לאורך הדורות, אך גם בימינו מביאים את הצורך לבירור בדבר צדקת דרכינו הן התורנית – ערכית והן הלאומית – פוליטית. נהוג אולי לחשוב כי חג הפסח, בו יצאנו ממצרים ונהינו לעם הוא ההוכחה שלנו, אך כפי שאביא[1] בהמשך נראה כי הקורות את אבותינו בפסח היווה רק את התשתית ליכולת שלנו היום להוכיח הן את יהדותנו והן את השייכות הלאומית שלנו לארץ ישראל, כאשר ההוכחה הסופית הגיעה עם מתן תורה.

אז מהי ההוכחה? מה צריך בשביל להאמין? יש המשבחים את אותם אנשים אשר יש להם "אמונה טבעית", למה? כי הרב אמר... חשבת על זה? ...לא.. בני ישראל במצרים לא היו כאלה[2], בני ישראל במצרים חיו באומה המתקדמת ביותר מבחינה מדעית ופילוסופית שהייתה אז, הם הכירו חרטומים ומכשפים והעובדה שגם משה יודע לעשות כמה טריקים לא משכנעת אותם, במה הם כן מאמינים? במסורת אבותיהם על ההבטחה בברית בין הבתרים שיבוא גואל ויוציא אותם ממצרים חזרה אל ארץ כנען, אם כך משה מבחינתם הוא מנהיג פוליטי אשר מקיים את אותה ההבטחה והקטע של "נלכה ונזבחה לאלוהינו" שמשה אומר לפרעה, נתפס גם בעיני פרעה וגם בעיני העם בין תירוץ לבריחת העבדים לבין הודאה לאל במעשה פולחני, דבר מאוד מקובל ונפוץ בין העמים.

אבל אז מגיעה הפתעה לא צפויה, משה מודיע לעם כי בעוד שלושה ימים בני ישראל יהפכו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" עם אשר אמור להיות אור לגויים בקיום חוקים ומצוות...בני ישראל קצת סקפטים ולא מאמינים למשה ולכן באים בדרישה -  "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה..", רוצים לשמוע במו אוזנינו. במשך הדורות לפני מעמד הר סיני ועד ימינו אנשים יחידים דיברו על התגלות שלכאורה קרתה להם והקימו דתות, הן דתות עתיקות והן הדתות הגדולות של היום כמו האסלם והנצרות[3], אם כך, אולי גם אתה, משה, בודה עכשיו איזו תיאוריה פילוסופית, איזו דת מליבך וממנה את עצמך ואחיך לכוהני הדת! העם מכיר רק את תכנית ההגעה לארץ ישראל, מאיפה הגיעה פתאום התורה?!. משה חוזר לקב"ה אשר מרגיע אותו "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", ההוכחה הנצחית תהיה התגלות של הקב"ה לפני כל העם. לשמחתנו הרבה, בני ישראל נהגו בחכמה ולא בחוצפה כאשר דרשו הוכחה שכלית ולא הסתפקו באמת התורה בכך ש"משה הגדול אמר" וכך קיבלנו את מעמד הר סיני, ללא ההתגלות במעמד הר סיני, היהדות הייתה באותו המעמד של הדתות אשר מבוססות על דברו של אדם יחיד.

נחזור לעניין ההוכחה ולה שני מרכיבים:

1.   1. התגלות לעם שלם – בכל סיפורי העמים, מהעתיקים ביותר ועד החדשים אין אף עם המתאר התגלות לעם, לקבוצה בעלת אופי לאומי ויש אלפי אלפי סיפורי עמים כאלו.

" כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו     השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי   (דברים ד' ל"ב- ל"ג).

2.   2. סיפור חוויה שהיא מחוץ לאדם – להבדיל ממה שאנשים מסוימים רוצים להגיד כי האדם המציא את אלוהים כי היה חסר לו משהו, חפש נקודת משען בעת צרה וכד', סיפור כזה של מפגש בין ישות בוראת לבין האדם היא זרה לאדם. ניקח לדוגמה את המיתולוגיה היוונית, האל הבורא כאוס (התהו ובוהו) וצאצאיו עד קרונוס אינם משמשים כמעט כמושא לתפילות של האדם או למפגש, האלים להם עובדים הם אלים "מוחשיים" אלים שתכונותיהם הם תכונות המוכרות לאדם: מלחמה, אהבה... מדוע לא לפנות לאלים הגבוהים? לבורא? אלא שהאלילות היא בעצם אתאיזם – אין משהו שהוא מעל עולם הטבע וגם בא במגע עם האדם. לכן עם המגיע עם סיפור מופלא שהוא לא היה יכול להמציא (מי חשב בכלל אז על האפשרות של מפגש בין אלוהים לאדם?) – הוא דובר אמת (בסוף הדברים אביא סיפור המדגים עניין זה).

כך שבעצם מעמד הר סיני מגלה רטרואקטיבית גם מי ברא את העולם ומי הוציא את בני ישראל ממצרים, אין כאן כמה ישויות, אלא אחת (חפשו בעשרת הדיברות את בריאת העולם ויציאת מצרים) והיא זאת שהתגלתה לבני ישראל.

עוד יש לכתוב המון על מעמד הר סיני, משמעות קבלת התורה במדבר, משמעות קבלתו בכפייה (הר כגיגית), אבל אני משתדל לשמור על מסגרת לא ארוכה מדי.

אסיים בסיפור אותו מביא הרב שרקי על הדרך לזהות דבר אמת:

מעשה בזליג (וכמובן שביידיש זה נשמע יותר טוב..), ילד חרדי טוב ממאה שערים אשר מגיע הביתה מוכה וחבול, פניו נפוחות וחולצתו קרועה, לשאלת הוריו מה קרה, הוא עונה כי מענדל השכן נתן לו מכות. על פניו סיפור הגיוני, כולם יודעים שמענדל הזה פרחח יושב ברזלים, אבל יש גם סבירות שזליג עצמו טיפס על עץ כדי לראות מה קורה בטיש של הרב ונפל... אם כן, יש כאן ספק.

שבוע לאחר מכן מגיע זליג הביתה ומדקלם שיר עם יפני עתיק (ביפנית צחה), הוריו ההמומים שואלים מניין לו השיר? זליג עונה כי הוא פגש איש מלוכסן עיניים נמוך שלימד אותו זאת. מאחר ויפן ובוודאי השפה היפנית אינם חלק מהמושגים של זליג הרי בוודאי שהוא דובר אמת.

שתהיה שבת שלום וחג שמח,

איתן

---

[1] גם השבת, ככמעט ככל שבת אני מביא מדבריו של הרב אורי שרקי כבסיס לדברים

[2] עיינו במה שכתבתי בפרשת אחרי מות על דרגות האמונה במשה, כאן היא תגיע למימד העליון

[3] ניתן לחשוב כי דברים כאלו יכלו לקרות רק בעת העתיקה, אך כנסו לויקיפדיה על דת המורמונים ועל סיפור ההתגלות של גוהן סמית' – מיליוני מאמינים לסיפור התגלות של אדם יחיד לפני כ-150 שנה!

פרשת במדבר תשע"ו

שלום לכולם, אני לא נמצא ליד מחשב וכותב מהנייד, אז סלחו לי על העריכה..
שבת פרשת במדבר תשע"ו

מדי פעם בפעם תוהה האדם האם הוא נמצא במקום הנכון, בתפקיד הנכון וכן האם הוא מנהל את חייו במינון הנכון של בין להיות עם הציבור (משפחה, קהילה, חברים..) ובין להיות עם עצמו, לעשות עכשיו מעשים שהם רק בשבילו (מה שקוראים בבני עקיבא -"בין היחיד והיחד").
תפקיד ניהולי, כך נראה לי,  מחדד את השאלות הללו בעצמה, האחריות,  השקעת הזמן בציבור על חשבון הזמן שלך עם עצמך והמשפחה ומעל הכל החובה שלך לקבל החלטות לטובת הציבור להן יש השפעה על חייהם של אחרים, בעיקר על הפרנסה שלהם, מביאים אותך לחשוב אם אתה במקום הנכון ולנסות ולשקול כל צעד וכל החלטה. לפעמים יש זמן לקבל החלטה בזמן סביר המאפשר חשיבה והתייעצות ולפעמים צריך לקבל אותן מייד ולקוות שעשית טוב ולמצוא חן בעיני אלוהים ואדם.

הפרשה והספר פותחים במניין של בני ישראל במדבר, מניין המתייחס למנהיגים וכל שבט ושבט בפני עצמו. מדוע יש לקדש את השבטיות, את השונה? לפני רגע התפארנו ב"ויחן שם ישראל כנגד ההר.." כאיש אחד בלב אחד! מדוע לא להפסיק את השבטיות, את העדות על מנהגיהן השונים ולהיות כולם יהודים ישראלים?? במיוחד שיש נביא כמשה, התורה רק עכשיו נתנה ואין בעיה של פרשנות שונה, של מנהגים שהשתרשו? ואם יש, הולכים למשה שיפתור את הספק!

ה"שפת אמת" מביא כי אכן ישנם שני מצבים ושתי מדרגות;  מדרגת מתן תורה, בני ישראל ללא חטא ("צדיקים") מצליחים להיות נביאים כולם ולשמוע ישירות את הקב"ה מדבר איתם ומהבחינה הזאת הם אחד, מאחר והתדבקו ישירות בנקודה הכי עליונה - המקור של שורש נשמתם המאוחד לכלל העם, אך לאחר הנפילה בחטא העגל והחזרה בתשובה ("בעלי תשובה") היה צורך במשהו שיעזור להם להיות מחוברים לאותה הנקודה ולהמשיך ולתפקד כעם אחד שיש לו מטרה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ואותו כח עזר היו הדגלים, החלוקה לשבטים, כן, אמנם יש כאן משהו שנראה נפרד, יש לך צבע אחר, מנהיג אחר, תפקיד אחר וכוחות אחרים, אך דרך זה שתכיר אותם ותכיר בכך שישנה מטרה משותפת לכל הצבעים תוכל לחזור להבין ולהגיע לאותה מדרגה גבוהה והכי פנימית ואמיתית בה אין שוני כלל בין אחד לשני (ואולי זו עוד משמעות לכך שבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים לא עומדים בה...)
זהו גם תפקידו של המנהיג (הרשמי, זה שאינו רשמי וכמובן שכל אחד הוא גם מנהיג של עצמו) להכיר בייחוד של כל אחד במטרה להביא אותו ככח המעלה את כולם למטרה אחת גבוהה יותר. (זה גם אחד ממאפייני המדבר, אבל על כך אולי בפעם אחרת)..

שנזכה לראות מעלת חבירנו (וגם אלו שבינתיים נראה שהם לא חבירנו) ולא חסרונם.

שבת שלום,
איתן

פרשת בחוקותי - ל"ג בעומר תשע"ו

בס"ד

ל"ג בעומר – פרשת בחוקותי תשע"ו

ימי ספירת העומר, או לפחות החלק הראשון שלהם, נחשבים כימים של אבל ופורענות. שבוע קשה עובר עלינו בקהילת רמת מגשימים, שבת שעברה, שבת מתוחה עם היוודע פציעתו הקשה של אחד מבני המשק ממש לפני כניסת השבת, אי הוודאות במהלכה והבשורה המרה שהגיע ימים לאחר מכן. תקופה קשה ברמה הלאומית, פרעות במשך הדורות, מות תלמידי רבי עקיבא ובהם  נקבע אף יום השואה. אל אלו מצטרפת פרשת "בחוקותי" על ברכותיה היפות מצד אחד ועל קללותיה הנוראות, אשר, לצערנו הרב, התקיימו במהלך השנים אחת לאחת.

אבל האם תמיד היו הימים האלו ימי אבל? על שום מה האבל? האם יישארו כך לתמיד?

על השאלות האלו ננסה לענות מתוך דמותו של ר' עקיבא ומות תלמידיו [השורות להלן הן בעיקר פרי לימוד מספרו של הרב שרקי "בעוד מועד"].

צריך לזכור כי ימי ספירת העומר מן התורה הן תקופה של חידוש ושמחה, הרמב"ן כותב כי אלו ימים של יציאה לחירות מטומאת מצרים עד לקבלת התורה, מעין חול המועד ארוך שבין פסח לשבועות. לאחר היציאה הפיזית לחירות מגיעה החירות הנפשית – מוסרית – אמונית וגם בימי שמחה אנחנו מוצאים מנהגים של איסור חתונות ואיסור גילוח מטעמים שמחים ולא של אבל [לא לערבב שמחה בשמחה ולהקפיד על גילוח לפני החג]. באופן מקרי, "נפלו" בימים אלו אירועים עצובים, אך בימינו אנו רואים חזרה של ימי שמחה בתקופה זו [יום העצמאות ויום ירושלים] המבטלים את האבלות לאותו יום והמגמה היא לבטל את האבלות לגמרי בתקופה זו עם ההצלחה להשתחרר מעול הגלות בהקמת המדינה.

תקופה של סיכון וגם סיכוי, בתש"ח זה הצליח, אך בימי ר' עקיבא הניסיון לצאת לחירות עם המרד הגדול – נכשל, היום רוצים לטעון כי זו הייתה טעות למרוד, אך אפילו מעבר לסיבות של ביטול מצוות הדת וגזירות השמד, עצם העובדה שגויים שולטים עלינו בארץ ישראל היא סיבה טובה למרד ואולי, ללא מרד זה היהדות הייתה נפגעת יותר עם התבוללות ברומאים, המרד נכשל, אך טבע בנו את אי הסבילות הזאת של שלטון גויים.

מה עשו תלמידי ר' עקיבא באותו זמן? האם ייתכן כי רבי עקיבא תומך באופן נחרץ בבר כוכבא ומכריז עליו כמשיח (ע"ע הפוסט יום הזיכרון – יום העצמאות) ואילו כוח של 24,000 בחורים יושב ולומד תורה בישיבה בנחת? זה כמו שהרב הראשי הצבאי, הרב רפי פרץ, יאמר לתלמידיו ב"עלי" לא להתגייס... מעבר להגיון בכך שתלמידי ר' עקיבא היו גם לוחמים יש לכך כמה הוכחות נוספות; "12 אלף זוגות של תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפתרס", מה הצורך באזכור המקום? אלו היו המקומות העיקריים של הקרבות באותם הימים. היום אנחנו יודעים להגיד שהם מתו ב"מגיפה", אך המינוח המדויק הוא "מיתה רעה" הרומזת בתלמוד למיתת הרג – בחרב וגם הפירוש בגמרא ל"מיתה רעה" כמחלת האסכרה (מחלה מדבקת של הגרון הגורמת לחנק ומכאן המקור למגיפה) היא מאוחרת יותר וכן בערבית "אסכרה" פירושה צבא. בנוסף ישנן ידיעות היסטוריות בכתבי הגאונים שהיה על תלמידי ר' עקיבא "שמד", מילה המשמשת לתיאור המרד הגדול. מסופר על ההספדים שנעשו לבניו של ר' עקיבא ור' ישמעאל ובהם רמזים לכך שהם מתו במלחמה ומה הקשר בין  "שלא נהגו כבוד זה בזה" לבין מוות במלחמה? כל חייל קרבי יודע שבלי כבוד לחבר ושמירה עליו בקרב היכולת להילחם נפגעת ואנחנו מכירים את כל אותם סיפורי גבורה בעת החדשה על הקרבת החיים לשם הצלת חברים ואף גופות של חברים, הרוח שאיתה מנצחים מלחמות.

רוב רובה של התורה שבעל פה המוכרת לנו כיום, מקורה בבית המדרש של ר' עקיבא, אבל עם מה מתוך כל ים התורה הזה מקושר לנו בראש כשאומרים לנו ר' עקיבא? "אמר ר' עקיבא 'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה", עם כל המלחמות והמוות שהוא חווה, מוות של לוחמים, של תלמידים ובנים שנפלו בקרב, המסר של ר' עקיבא הוא אהבה, לר' עקיבא סיפור של אהבת גדולה לאשה, אהבה לאומה עד כדי מסירת הנפש ואהבה לקב"ה – הן בקריאה לשיר השירים, שיר האהבה בין הקב"ה לעם "קודש קודשים" והן בקריאת "שמע" האחרונה שלו והשמחה לקיים את "ואהבת... בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך.

אם כן, ימי הספירה הם ימים של החלמת עם ישראל ממחלת הגלות, חולה בהחלמה נמצא במצב מסוכן, כל התדרדרות בימים אלו היא קריטית וכל התקדמות היא צעד גדול להחלמה, ימים של סיכון וסיכוי, של ברכה וקללה והסיכוי הכי גדול נמצא באהבה.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "בהר" תשע"ו

הימים האלו של אחרי פסח במערכת החינוך הם ימים של חשבון נפש ובחירות, מורים שואלים את עצמם איך הגעתי לסוף השנה, אילו תהליכים הנעתי, איך הובלתי ולאן הובלתי את התלמידים ומתוך כך גם מה אני רוצה לעשות שנה הבאה? להשאר באותו תפקיד? לפרוץ לתפקידים אחרים או אולי דווקא לקחת "צעד לאחור" ולהתמקד במקצוע שלי או אפילו בבית, העבודה הזו מתאימה לי? וכדומה. תלמידים שואלים את עצמם "מה לעשות שנה הבאה?", כאשר, אני רוצה לקוות, לא מדובר רק במסיימי השמינית הצריכים להחליט על דרכם בשנה הבאה, החלטה שבעיניי יש לה השפעה רבה על החיים, האם ללמוד לפני השירות או לא ואיזה סוג של שרות לעשות הן מבחינת המסגרת והן מבחינת התפקיד, אלא, גם מסיימי כיתות נמוכות יותר, אולי שואלים את עצמם האם אני במקום הנכון – במוסד הנכון? בכיתה / קבוצה נכונה? ובכלל....

ואולי, אני "חי בסרט" ובכלל רוב רובם של המורים והתלמידים (כמשל לכלל האנשים) לא עסוקים בכלל במחשבות האלו, אולי אנחנו בעצם רוב רובו של הזמן זורמים לאן שהחלטות של אנשים אחרים מוליכים אותנו, או אפילו החלטות שלנו שכבר אנחנו לא חושבים לצאת מהם, אלא, ממשיכים להתנהל באותו מסלול מוכר, גם אם חשים תחושה של חוסר נוחות. עד כמה אנחנו בכלל במודעות של בחירה? או שאנחנו עבדים של הורינו / מורינו / חברנו / תפיסות מגזריות, מגדריות וכד'???

הימים האלו של ספירת העומר, ההתעסקות הזאת בספירה (כן / לא ספרתי? שכחתי? עם או בלי ברכה?) עושה איזו תחושה של מין טבלת יאוש, המדגישה איך עובר יום ועוד יום  ועוד יום... בפרשת "בהר" אותה נקרא השבת מוזכרות ספירות נוספות; ספירת שנות השמיטה וספירת השנים ליובל: "שבע שנים, שבע פעמים..." נשמע כמו ספירה מונוטונית עוד שנה ועוד שנה...שמיטה.. עוד שמיטה ועוד שמיטה... יובל.. נחזור לספירת העומר, אותו עיקרון יום אחד... שבוע... שבוע ויומיים... שבועיים..., אך ברמז כבר ניתן לראות שיש משהו משתנה בין הימים חוץ מהמספר, ההדפסה בסידורים של אותן "ספירות": חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ומלכות, רמז לכך שיום אחד אינו דומה למשנהו והמקום שבו הייתי בשבוע הקודם, אינו המקום בו אני נמצא בשבוע זה (מבלי שאני באמת מבין את ההבדל בין אותן ספירות).

אם כן, ספירת העומר, השבוע, השמיטה והיובל, באים ללמד אותו ראייה כללית על החיים, לוח השנה נראה מאוד מעגלי וחוזר על עצמו, אך אני צריך להיות במקום אחר בפסח הזה מהמקום בו הייתי בשנה שעברה ולא רק בחגים, גם ימות החול הם שונים, אנחנו לא סופרים רק בכפולות של 7, אלא, לכל יום בשבוע יש שם ומשמעות, לכל שנה בשנות השמיטה יש מעמד בפני עצמה ואנחנו מצווים, אם כן, לספור גם את הימים, ימי החול, שכבר נראים לנו אותו דבר, חסרי ייחוד, אבל זהו – שלא. האדם שהייתי אתמול הוא לא ממש האדם שאני היום ואהיה מחר ונראה לי שיש כאן גם משהו בסיסי ביכולת לחזור בתשובה.

אבל, כמובן, שאותם "ימי קצה" של הספירה, להם ישנה משמעות מיוחדת ולכן הם נבדלים בשמם ואינם נספרים עם הימים שלפניהם: "ששת ימים תעבוד... וביום השביעי..", "שש שנים תזמור כרמך...ובשביעית...", "וספרתם לכם.. שבע שבתות תמימות.. חמישים יום..", "שבע שנים שבע פעמים... יובל הוא.." מעבר למספר 7 החוזר בכולם, בכל אחד מימים אלו יש מוטיב של יציאה מעבדות לחרות, את הקשר שבת – יציאת מצרים ננסה אולי להבין לקראת שבועות, השמיטה – חופש מעבודת האדמה והיובל – היא השנה של יציאת כל העבדים לחירות וחזרת כל השדות לבעליהן.

לאחר כל הצהרת החירות בפרשה מופיעה בסיומה הסיבה:

כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

עם ישראל הוא עבד ה', אבל מהי המשמעות לכך? ומדוע לחזור על זה פעמיים ולחזק את דימוי העבד? מהי משמעות המשפט הידוע משירו של ר' יהודה הלוי : עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי" ?

היכולת בכלל לדבר על הקב"ה איננה מובנת מאליה, הרי איך אפשר לדבר על מה שאי אפשר לדבר? שאי אפשר לתפוס? אלא, שיש לנו איזה חלק שם, באנו משם והקשר הזה הוא עצמי ומוחלט, כמו עבד, שאין לו כלום משל עצמו, עבד לא יכול לקנות רכוש, זה אוטומטית עובר לאדון, עבד לא יכול להתחתן, לכן אם כך, להיות עבד ה' זה בעצם לפעול כאותו חלק בן חורין של המציאות, בחינת בן של הקב"ה ("אם כבנים אם כעבדים").

אני מרגיש שהתשובה עוד לא מלאה, אם כי אולי ברגש כן, ואיך זה מסתדר עם הבחירה החופשית? אך, מאחר וכבר הארכתי אעצור כאן ואשמח אם תביאו אמירות / דיעות משלכם להמשך פיתוח הנושא.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

יום הזיכרון – ערב יום העצמאות תשע"ו

השעות האחרונות של יום הזיכרון, אני עוד לא רוצה להרפות מהיום הקדוש הזה, עוד לא קראתי ושמעתי מספיק על הלוחמים, עוד לא שמעתי מספיק שירים, התחושה שמגיע להם עוד, שאפשר לחכות עם החגיגות עוד קצת, היום הזה נוגע לי במקומות שלא חשופים לעיתים קרובות..

אחת מתלמידות האולפנה כתבה בדף שלה בפייסבוק (לא קיבלתי את רשותה, אז אני לא מביא את שמה):

 כל שנה זה צורם לי.
לשירת התקווה הקהל מתבקש לעמוד.
תם הטקס.

עדיין חסר לי.. חסר לי אני מאמין.

התחושות שלי למקרא השורות האלו היו מצד אחד הזדהות טבעית, מצד שני הביא אותי להרהור למה התכוונה התלמידה?

לפני שאני כותב מה ההרהורים שעלו לי בעקבות זה ומה הקשר ליום הזיכרון – עצמאות, תעצרו ותשאלו את עצמכם: מה אתם מדמיינים כשאתם שרים "אני מאמין בביאת המשיח.."?

ועוד קצת הקדמה ברשותכם, מי זה המשיח? מתי הוא אמור להגיע? האם הוא קשור לתחיית המתים ולעולם הבא?

אז כן, קודם כל, לדעת הרמב"ם אחד מיסודות האמונה הוא לחכות למשיח:

ב  וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו--לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו:  שהרי תורה העידה עליו, שנאמר "ושב ה' אלוהיך את שבותך, וריחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים . . . אם יהיה נידחך, בקצה השמיים--משם, יקבצך ה' אלוהיך, ומשם, ייקחך.  והביאך ה' אלוהיך . . ." (דברים ל,ג-ה).  ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י"א, ב')

מיהו המשיח? – נראה הלכה אחת קודם (ההדגשות הן שלי):

א  המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל.  וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם:  מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה.

קודם כל המשיח הוא מלך, משמע בעל תפקיד פוליטי – שלטוני ויש לו כמה משימות:

1.      בניית המקדש.

2.      קיבוץ נדחי ישראל

3.      החזרת משפטי התורה.

איך דמיינתם אותו קודם? רב גדול? נביא? ממשיך הרמב"ם בהלכה ו':

ו  [ג] אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח, צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים; אין הדבר כן--שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח.  ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים, לא אות ולא מופת.

רבי עקיבא, גדול התנאים (שעל דמותו נדבר ב"ה לקראת ל"ג בעומר), היה אומר על בר כוכבא (בן כוזיבא) כי הוא המלך המשיח, אותו בר כוכבא שהיה דמות מורכבת; מצד אחד, לפני כל קרב היה פונה לקב"ה ומבקש "אל תעזור ואל תפריע" ורצה לבחון לוחמים על ידי כריתת אגודל ומצד שני כפה את צבאו לקיים מצוות כמו ארבעת המינים ותפילין (נמצאו שלדים של צבאו עם שרידי תפילין), אולי לא הדמות שאנחנו מדמיינים מילדות לגבי המשיח, אז מה מצא בו רבי עקיבא?

רבי עקיבא ראה בו מלך הנלחם ברומאים לעצמאות מדינית של עם ישראל, זה התנאי הבסיסי להיות משיח פוטנציאלי ועכשיו צריך לחכות ולראות אם כל שאר המשימות יתקיימו כפי שמובא בהלכות ח'-ט':

ח  [ד] ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'--הרי זה בחזקת שהוא משיח:  אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל--הרי זה משיח בוודאי.

ט  ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו.  ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ:  כי עוד, למועד" 

אם כך, בן גוריון ושאר ראשי הממשלות שאחריו שנלחמו את מלחמות ישראל היו משיחים בפוטנציה, בסוף ראינו שהם לא, אבל זה קודם מלמד אותנו שיעור חשוב על היחס למלכות, גם אם נראה לנו שהיא לא בכיוון הרצוי לנו...

נחזור את תפקידי המשיח: עצמאות מדינית, בית המקדש, קיבוץ הגלויות, משפט תורה. משנת 1948 התקדמנו באופן גלוי בשני נושאים; העצמאות וקיבוץ הגלויות (עם עוד תיקונים שיש לעשות...), נשאר להתקדם עם בית המקדש ומשפט התורה.

אז מה אנחנו צריכים לעשות בזמן שאנחנו מחכים למשיח? לא לבנות מדינה ולקבץ גלויות? לחכות לו? מה זה אומר להיות משיחיסט (במובן החיובי של המילה)?

שמעתי מהרב שרקי: המשיח לא ייעלב אם נתחיל במשימות שלו, גם אם תהיה עצמאות מלאה על כל ארץ ישראל, כל הגלויות ישובו, כולם יחזרו בתשובה והמדינה תתנהל על פי חוקי התורה ורק יהיה חסר אדם מבית דוד שימלוך, זה בסדר גמור, גם למלוך זה לא פשוט..

לכן, כדי להביא את המשיח יש לפעול בכיוון זה: להתגייס לצבא / שירות, מילואים, להצביע לכנסת, לפעול למען עולים (כלל קיום שאר המצוות הוא ברור מאליו, אך אלו מעשים נקודתיים למטרה זו) וכד' ומה בעניין בית המקדש ומשפט התורה? כדי שהדרג המדיני ירצה לבנות את בית המקדש, צריך שהעם ירצה, לכן עבודה של הכשרה וקירוב לבבות עם ישראל היא הדרך להביא לכך (מהתנהגות יום יומית של קידוש ה' ועד לעיסוק בחינוך), בנוסף להתעסק בעצמנו עם אותן "מצוות נשכחות" של בית המקדש, בניינו ועבודתו ושאר חוקי התורה ולהחיות אותם לעולמנו.

אני חוזר לתפר בין היום העצמאות לזיכרון (היום בני, בכיתה ב', תהה בתמימות של ילד על המעבר החד הזה, ממש הציק לו) ואני רואה בשני הימים האלו את "אני מאמין בביאת המשיח.." לא בלשון עתיד, משהו שיקרה מתי שהוא, שתבוא איזו דמות אגדתית ותשנה סדרי בראשית, אלא, בלשון הווה – אני מאמין בביאת המשיח שאני רואה מול העיניים , תקופה משיחית שהסמל הגדול שלה היא מדינת ישראל הקיימת בזכות רבים ובמיוחד בזכות "מגש הכסף" אותם לוחמים ולוחמות שמסרו את נפשם על קדושת ה', העם והארץ.

ואדייק – אני מאמין בהבאת המשיח ואף על פי שיש עיכובים ואף על פי שישנם מכשולים, אני מאמין בתרומה למדינה ובחינוך ולזה אני מחכה ומשתדל לעשות בכל יום.

חג שמח,

איתן