בס"ד

פרשת "בהר" תשע"ו

הימים האלו של אחרי פסח במערכת החינוך הם ימים של חשבון נפש ובחירות, מורים שואלים את עצמם איך הגעתי לסוף השנה, אילו תהליכים הנעתי, איך הובלתי ולאן הובלתי את התלמידים ומתוך כך גם מה אני רוצה לעשות שנה הבאה? להשאר באותו תפקיד? לפרוץ לתפקידים אחרים או אולי דווקא לקחת "צעד לאחור" ולהתמקד במקצוע שלי או אפילו בבית, העבודה הזו מתאימה לי? וכדומה. תלמידים שואלים את עצמם "מה לעשות שנה הבאה?", כאשר, אני רוצה לקוות, לא מדובר רק במסיימי השמינית הצריכים להחליט על דרכם בשנה הבאה, החלטה שבעיניי יש לה השפעה רבה על החיים, האם ללמוד לפני השירות או לא ואיזה סוג של שרות לעשות הן מבחינת המסגרת והן מבחינת התפקיד, אלא, גם מסיימי כיתות נמוכות יותר, אולי שואלים את עצמם האם אני במקום הנכון – במוסד הנכון? בכיתה / קבוצה נכונה? ובכלל....

ואולי, אני "חי בסרט" ובכלל רוב רובם של המורים והתלמידים (כמשל לכלל האנשים) לא עסוקים בכלל במחשבות האלו, אולי אנחנו בעצם רוב רובו של הזמן זורמים לאן שהחלטות של אנשים אחרים מוליכים אותנו, או אפילו החלטות שלנו שכבר אנחנו לא חושבים לצאת מהם, אלא, ממשיכים להתנהל באותו מסלול מוכר, גם אם חשים תחושה של חוסר נוחות. עד כמה אנחנו בכלל במודעות של בחירה? או שאנחנו עבדים של הורינו / מורינו / חברנו / תפיסות מגזריות, מגדריות וכד'???

הימים האלו של ספירת העומר, ההתעסקות הזאת בספירה (כן / לא ספרתי? שכחתי? עם או בלי ברכה?) עושה איזו תחושה של מין טבלת יאוש, המדגישה איך עובר יום ועוד יום  ועוד יום... בפרשת "בהר" אותה נקרא השבת מוזכרות ספירות נוספות; ספירת שנות השמיטה וספירת השנים ליובל: "שבע שנים, שבע פעמים..." נשמע כמו ספירה מונוטונית עוד שנה ועוד שנה...שמיטה.. עוד שמיטה ועוד שמיטה... יובל.. נחזור לספירת העומר, אותו עיקרון יום אחד... שבוע... שבוע ויומיים... שבועיים..., אך ברמז כבר ניתן לראות שיש משהו משתנה בין הימים חוץ מהמספר, ההדפסה בסידורים של אותן "ספירות": חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ומלכות, רמז לכך שיום אחד אינו דומה למשנהו והמקום שבו הייתי בשבוע הקודם, אינו המקום בו אני נמצא בשבוע זה (מבלי שאני באמת מבין את ההבדל בין אותן ספירות).

אם כן, ספירת העומר, השבוע, השמיטה והיובל, באים ללמד אותו ראייה כללית על החיים, לוח השנה נראה מאוד מעגלי וחוזר על עצמו, אך אני צריך להיות במקום אחר בפסח הזה מהמקום בו הייתי בשנה שעברה ולא רק בחגים, גם ימות החול הם שונים, אנחנו לא סופרים רק בכפולות של 7, אלא, לכל יום בשבוע יש שם ומשמעות, לכל שנה בשנות השמיטה יש מעמד בפני עצמה ואנחנו מצווים, אם כן, לספור גם את הימים, ימי החול, שכבר נראים לנו אותו דבר, חסרי ייחוד, אבל זהו – שלא. האדם שהייתי אתמול הוא לא ממש האדם שאני היום ואהיה מחר ונראה לי שיש כאן גם משהו בסיסי ביכולת לחזור בתשובה.

אבל, כמובן, שאותם "ימי קצה" של הספירה, להם ישנה משמעות מיוחדת ולכן הם נבדלים בשמם ואינם נספרים עם הימים שלפניהם: "ששת ימים תעבוד... וביום השביעי..", "שש שנים תזמור כרמך...ובשביעית...", "וספרתם לכם.. שבע שבתות תמימות.. חמישים יום..", "שבע שנים שבע פעמים... יובל הוא.." מעבר למספר 7 החוזר בכולם, בכל אחד מימים אלו יש מוטיב של יציאה מעבדות לחרות, את הקשר שבת – יציאת מצרים ננסה אולי להבין לקראת שבועות, השמיטה – חופש מעבודת האדמה והיובל – היא השנה של יציאת כל העבדים לחירות וחזרת כל השדות לבעליהן.

לאחר כל הצהרת החירות בפרשה מופיעה בסיומה הסיבה:

כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

עם ישראל הוא עבד ה', אבל מהי המשמעות לכך? ומדוע לחזור על זה פעמיים ולחזק את דימוי העבד? מהי משמעות המשפט הידוע משירו של ר' יהודה הלוי : עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי" ?

היכולת בכלל לדבר על הקב"ה איננה מובנת מאליה, הרי איך אפשר לדבר על מה שאי אפשר לדבר? שאי אפשר לתפוס? אלא, שיש לנו איזה חלק שם, באנו משם והקשר הזה הוא עצמי ומוחלט, כמו עבד, שאין לו כלום משל עצמו, עבד לא יכול לקנות רכוש, זה אוטומטית עובר לאדון, עבד לא יכול להתחתן, לכן אם כך, להיות עבד ה' זה בעצם לפעול כאותו חלק בן חורין של המציאות, בחינת בן של הקב"ה ("אם כבנים אם כעבדים").

אני מרגיש שהתשובה עוד לא מלאה, אם כי אולי ברגש כן, ואיך זה מסתדר עם הבחירה החופשית? אך, מאחר וכבר הארכתי אעצור כאן ואשמח אם תביאו אמירות / דיעות משלכם להמשך פיתוח הנושא.

שבת שלום,

איתן