יום שישי, 27 בדצמבר 2024

מקץ -חנוכה תשפ"ה

 בס"ד


צעד ראשון של ילד. צעד ראשון בכלל. כל ההתחלות קשות. לאט. סבלנות. סלחנות. את הצעד השני, בבקשה, קצת יותר מהר, תתקדם. שנה שעברה, תלמידים יקרים, נפגשנו, הכרנו, גם התחככנו, עברנו את זה, לא? אפשר עכשיו ללמוד?! -  ילדים, כבר בגרתם, לא עברנו את שלב ההתנגדות הזה?? כל ההתחלות קשות, בהמשך ישנם אתגרים אחרים. יש גדילה והתפתחות טבעית, ויש גם, שנתקעים בשלב הקודם.


בחינוך, כך אני מרגיש, חוסר ההתפתחות הוא גורם תסכול, רחמים, אשמה וכעס. רגשות שמופנים אל הילד, ו/או אל עצמך פנימה. משהו כבר היה צריך להשתנות. עברה שנה. הזמן מאפשר מבט אחורה אל תהליכים שקרו, דיברנו, עיבדנו, שפכנו על זה לא מעט זיעה. משהו תקוע, לא זז. כבר חודש שגלעין האבוקדו מונח במים על השולחן שלי ולא קורה כלום.


עוד מעט אלך אל מחוזות העתיד. אל הוורוד, אל הטוב, אל 'אם רק תאמין', אל האמונה שמה שהכנסתי עכשיו למים עוד יצמח בהמשך ואל - ב"ה יהיה בסדר (מהנפוצות, החשובות והמסוכנות שבאמירות). אבל, קודם, אני לא רוצה לוותר על ההווה. אני מתעקש לראות, משהו, כאן ועכשיו, בטווח הקרוב. על זה אני חולם, את זה אני גם נאבק להגשים. לראות את הצעד הראשון, להיות שם גם כשהוא נכשל בצעד השני. והשלישי. לחלום עתיד זו תכונה חשובה למחנך, להאמין בחי העולמים ולשים את הזרע בקרקע, לדעת שרק אחרי שהוא יתפרק, הוא יצמח ועוד המון מטאפורות חינוך... בלי האמונה הזאת, קשה לשרוד בחינוך, קשה להאמין בעצמך. אבל, לחלום זה גם מסוכן. כי מי רוצה להתעורר לעבודה מחר בבוקר??


להאמין שלא הכל בידיים שלך, לעצור, לישון ולחלום על עתיד. לתת לזמן לעשות את שלו. לקום בבוקר, לעבוד, ולקרוא, בכל הכח - גְּדָל!


שבת שלום, חנוכה שמח ובשורות טובות,

איתן.


בנוסח ואח"כ באו בניך כו'. דאיתא לשנה אחרת קבעום. והטעם הוא מרוב חושך הגלות יון היו נשפלים במדריגה תחתונה ולא הרגישו כל כך בגודל הישועה עד שאח"כ נתעלו מעט מעט במדריגות שערי טהרה עד שחזרו להיות במדריגת עבדי ה'. ואז הרגישו והבינו גודל הישועה לצאת ממלכות יון למלכות הבורא ית'. וגם בשמונה ימי חנוכה כמו שנעשה הנס בנרות כן נעשה הנס בטהרת נשמת בנ"י שדומין לנרות ונטהרו מדריגה אחר מדריגה באלה הימים. לכן נק' חנוכה שנתחנכו באלה הימים לחזור לנחלת ה' [שפת אמת, חנוכה, תר"מ]:


כולם (טוב, רובם) חכמים היום להכיר בצורך להלחם ולתת תגובה חזקה בדרום הקרוב, בדרום הרחוק, בצפון ובמזרח, קל יותר היום לדבר בעוצמתם של המדינה והצבא. מי היה חותם על זה לפני שנה? היום, אפשר לראות לא מעט אור, יחד עם החושך שעוד קיים, בעיקר עם האנשים החיים שעוד בחושך, עם המשפחות שלהם ועם המשפחות של אלו שלא ישובו.


תעשו תרגיל בדמיון מודרך, איפה הייתם לפני שנה. איפה אתם היום. זה טבעי, אומר לנו ה'שפת אמת'. אפילו נס פך השמן וניצחון המקבים לא נתפסו במלוא עוצמתם בזמן ההתרחשות. היה צורך בשנה שלמה להכיר, שמשהו אחר קרה כאן ולקבוע חג. שנה שלמה להתפתח, כיחידים ובעיקר כעם למדרגה אחרת ממה שהיו בזמן המלחמה.


לא קל מיד להאיר בחושך. זה עוד רק חלום, אור של מנורה מאירה כולה. אבל, תדליק, גם כשקשה, לפחות נר אחד. בנר השני כבר יהיה קל יותר...

יום שישי, 20 בדצמבר 2024

וישב תשפ"ה

 בס"ד


חיילי צה"ל עמוק וגבוה בסוריה. ג'בליה וחברותיה עיי חרבות, תימן בוערת, אירן, ארץ הנפט, חסרת אנרגיה ומדינות העולם וארגוני הטרור בהלם (בין אם הם מודים בזה ובין אם לא). מי זאת המדינה הזאת, שלפני שנתיים חששה לפרק אוהל בדרום לבנון, או להתעמת עד הסוף עם מפגינים על גדר הגבול? מה השתנה? התשובה הקלה תהיה 7.10. 'עכשיו גם הם הבינו מה קורה בעזה…'. תשובה קלה אחרת תהיה 'יד אלוהים'.


אין ספק, הסטירה הקשה, הכואבת והמצלצלת דחפה את ראשי המדינה, בקואליציה ובחלק מהאופוזיציה, את ראשי הצבא ומערכות אחרות להגיב בתקיפות. מה מהכל היא התערבות ישירה של הקב"ה אני לא יודע, אישית אני חושב כי זה בבחינת 'כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל', סומך עלינו שנפעל, לכן, אתה צריך לעשות את זה בעצמך. אני אומר תשובות קלות, כי, לדעתי, 'טראומת השביעי' לבדה לא יכולה להסביר עמידה עיקשת מול הכוחות החיצוניים והפנימיים שדחפו כבר מה-8.10 לסגור את העסק כמו שעשינו בשנים האחרונות, מהר, ועם הזנב בין הרגליים…


פגשתי השבוע חבורה של נערים ונערות בסוף יום התנדבות בו הם שיפצו את בתי הצפון ההרוסים, שבחרו לדחות את השירות בשנה, מתוך רצון לחשוב זהות. לפתח את שריר הערכים כדי לתת. רק נתתי להם פתח, הסברתי קצת פנים, וכל ה-'טיק טוק' לא היה שם. יצא מהם, בהמשך לכל מה שהם עשו השנה, כל מה שקיים מתחתיו. מרצה אורח במכינה, תענוג גדול. בתיכון, בבית, בשגרה, זה יותר קשה. בסופו של דבר, אתה מבין (ומנסה ליישם, שוב ושוב) שחשוב מאוד לנהל את מה שיוצא לך מהפה, אבל, מה שאומרות העיניים ומה שאתה עושה, חזק יותר. אם אני צריך לתת רק קריטריון אחד, להגדיר את ההבדל בין מחנכים מצליחים לכאלו שלא (בטח מול נוער שקשה לו יותר) אני בוחר בהארת הפנים.


וזה מה שעשה את ההבדל. שינינו את הפרצוף. הפנים שנציג כלפי העולם, אויבינו וידידותנו, זה היחס שנקבל. הסיכוי לעסקת חטופים עולה, כשהפנים שלנו אומרות שאנחנו רציניים. שאנחנו כאן כדי להשאר ושהכל פתוח והכל על השולחן (להבדיל מצעקות ה-8 'אבל מה יהיה ביום שאחרי?'), הרס, חורבן ואפילו סיפוח! יחד עם האפשרות לשלום לכל המעוניין.


 וזה מה שיעשה את ההבדל. גם אם חטפת מכה. תשנה את הפנים. תאיר את הפנים. 


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


ב"ה במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו כו'. דהנה ביעקב כתיב שנולדו לו הבנים בפדן ארם. ולבסוף וישב יעקב כו'. ובעשו נולדו לו האלופים בארץ כנען. ואח"כ כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב. כי הכל הולך אחר החיתום והגמר. וכל הכח של עשו ואשר נתיירא יעקב ממנו הכל היה בהיותו בדרך קודם שחזר לא"י למקום שורשו. ואח"כ כשכינס עצמו ובניו ממילא ברח לו עשו מפניו. כדכתיב וילך כו' מפני יעקב אחיו. פירוש 'פני' הוא הארה הפנימיות שנתגלה כחו של יעקב אש. ממילא נעשה בית עשו לקש כי הא בהא תליא. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך. פי' הסימן של אמת הוא כשיכול אדם לבוא אל האחדות ונשאר דבוק בשורש האחדות. אז ניצול הוא מכל דבר רע [...] [שפת אמת, וישב, תרל"ט]:


יעקב של חרן. 20 שנה רועה צאן וכעדותו, עשה את עבודתו נאמנה יומם ולילה. 20 שנה ברעיית הצאן, יום ולילה, הרבה זמן לחשוב. על הצרות ועל השמחות. על קבלת ההחלטות ו'מה היה אילו?'.  לאחר חיזוק אלוהי יעקב חוזר ארצה. רגע לפני המעבר הוא צריך להתמודד עם הפחד הכי גדול שלו. המפגש הפיזי עם אחיו. ועם המלאך (הפנימי) שקורע אותו מבפנים. עשיו. עשיו. יעקב בוחר להתמודד ומנצח. אבל צולע. אוז 'וישב יעקב'. 'ויבא יעקב שלם'. יש לו פנים אחרות, פני ישראל.


המצלמה עוברת אל נקודת המבט של עשיו. 400 איש חמושים מאחוריו, נותנים לו תחושת כוח גדולה. הזדמנות שהוא בטח תכנן 20 שנה. אבל כשהוא רואה את פני יעקב משהו משתנה והם 'נפרדים כידידים'. השינוי הגדול יותר, אומר ה'שפת אמת' מתרחש אחר כך, בארץ כנען. עשיו מזהה את פני ישראל ביעקב ועצם הזיהוי הזה גורם לו ללכת להתיישב באדום, רחוק מיעקב.


בקריאה ברש"י אנחנו מבינים שבסוף פרשת וישלח בה מתוארים אלופי עשיו המפחידים, אומר הקב"ה ליעקב, אל תפחד, הם קש ואתה אש. ה'שפת אמת' מלמד אותנו שזו לא הייתה המציאות, באותו הזמן עכשיו היה אש גדולה. עד שיעקב קיבל על עצמו להיות אש. רק לאחר מכן, עשיו היה קש. הכל תלוי בך. בפנים שלך, אומר הקב"ה ל(בני) ישראל.

יום שישי, 13 בדצמבר 2024

וישלח תשפ"ה

 בס"ד


אל הדבר הזה שנקרא 'חיים' (עם או בלי קשר לשבט החדש של בני עקיבא 🙂) מתלווים, ממש עם תחילתם, לחצים, פחדים, חרדות ושאר מיני התמודדויות של הנפש. אל שלבי ההתפתחות השונים נוספות דאגות שונות. מהדאגה הבסיסית לאוכל ולקיום ועד הצורך במימוש עצמי, כמו שתיאר הפסיכולוג אברהם מאסלו בתיאורית הצרכים.


ואל כל הלחצים האלה, ממש עם תחילתם של החיים, מגיעות גם התמיכה, השמירה, הדאגה והאהבה לסיפוקם של כל אותם צרכים. הרחם הפיזי, העוטף האולטמטיבי, ואחריו, ההורים, המשפחה, החברה שעוטפים מבחוץ, יחד עם פיתוח הכלים והיכולות, כוחות הגוף והנפש המהווים את השלד הפנימי של האדם.


שם המשחק - איזון. הלחצים דוחפים ממנו והחוצה, תפקיד הכוחות - להשיב את הנפש. לא חסרות התמודדויות אישיות ולאומיות, לא בהיסטוריה בכלל ולא בשנים האחרונות בפרט. ומהעבר השני, דרכים רבות להתמודד עם היציאה מהאיזון. אני מניח שהרוב המוחלט של האנשים בארץ כבר שמעו על (או ממש מחזיקים בכיס את) מודל מעש"ה שפיתח ד"ר משה פרחי ממכללת תל חי להתערבות ראשונית במצבי חירום רגשיים. המודל כולל הצגת מחויבות כלפי האדם שנמצא במצוקה, עידוד לפעילות יעילה, שאלות מחייבות מחשבה והבניית סדר האירוע מתחילתו ועד ההגדרה כי הוא הסתיים. את המודל אימצו צה"ל וכל גופי החירום במדינה.


את הבלימה הראשונית של מצב הדחק, הסטרט, שמגביר את עצמו, עושה השלב הראשון במודל, המחויבות. "אני איתך. אני לא הולך לשום מקום". אני ראיתי את הפעולה החיובית של אמירה והתנהגות כזאת לא מעט פעמים. במצבי חירום רפואיים, שאליהם תמיד מתלווה גם דחק נפשי, במצבי התעוררות דחק נפשיים קיצוניים, וגם 'סתם' בשגרה. גם בה, אנשים לא מעטים, מסתובבים בינינו בחוסר איזון, שורדים. במצבי דחק שבשגרה, את המשפט "אני איתך, אני לא הולך לשום מקום", לא מספיק לומר, צריך להוכיח אותו. לפעמים זה לוקח שנים.


לא סתם אנשים מחפשים מחויבות. לא סתם יש כאלו שחרדים ממנה. המחויבות היא תנאי בסיסי שנעז להישען על האחר, לפתוח, להתמסר. לתת למישהו להציץ לנו פנימה לנפש, להושיט לשם יד. כמה זה יכול להקל, כמה זה יכול להפחיד. עד שלא תווצר המחויבות, עד שלא תשכנע באמת שלה, האדם לא יוכל לצאת מהמעגל של הקושי הפנימי. 

'אני איתך' אתה אומר, והיא עונה - אני לא מאמינה לך! (תרגום: בבקשה תוכיח לי!). אז תוכיח לה, תוכיח לו. שוב ושוב ושוב. עוד מבט, עוד מילה, עוד מעש"ה.


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


אא"ז מו"ר ז"ל פירוש על פסוק 'ושאלך למי אתה כו'. כי גם היצה"ר [היצר הרע] שואל הג' שאלות שבמשנה מאין באת כו' כדי להביא דאגה ועצבות. וצריכין להתחזק ולהשיב אליו 'לעבדך ליעקב'. ע"י הביטול לכלל ישראל שחביבין לפניו יתברך. 'מנחה הוא' המעט שבא במס"נ [במסירות נפש] חשוב לפניו ית' כמ"ש מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. 'לאדוני לעשו' ע"י עבודה רבה נגד היצה"ר חשוב לפניו ית' כל מה שבנ"י עושין אף מעט כמו הרבה עכ"ד. ויש להוסיף, 'וגם הנה הוא אחרינו' קאי על השי"ת [ה' יתברך] שצריך האדם להתחזק בזה כי השי"ת מסייע לאדם כמ"ש לאל גומר עלי והמעט שאדם מתחיל עוזר לו השי"ת שיוכל לגמור הכל כראוי. ונראה כי כל זה עשה אבינו יעקב עבורינו כי הוא לא הי' צריך להשתמש בבחי' עני כי הי' עשיר בזכיותיו. אבל רצה לתקן דרך של עניות לזרעו אחריו כנ"ל [שפת אמת, וישלח, תרל"ה]:


הבשורה מגיעה. עשו בדרך. 400 לוחמים חמושים על טנדרים של גמלים מעלים אבק. לא קשה לנחש מה המטרה של הכוח הזה. ממ"ד אין. הצבא לא יגיע. יעקב נדרש לתפילה, לפוליטיקה ולמלחמה. סביבו, אני מעריך, מאות אנשים חרדים המחכים למוצא פיו, נשים, ילדים, תלמידים - עובדים - עבדים. ויעקב, כך מפרשה ה'שפת אמת' בשם אביו ומוסיף, קם ועושה מעש"ה.


'לעבדך ליעקב'. כולכם איתי, אני איתכם. כולנו חלק מאורגניזם אחד. מחויבות טוטאלית.

'מנחה היא'. זה הזמן לעשות מה שצריך, גם, אם לא תהיה ברירה, למסור את הנפש. 

'לאדוני לעשו'. היא העבודה נגד יצר הרע, שרובה הוא שכלי. שאלת שאילות. בירור. מה שונה בינינו ובין האויב? מדוע אותן פעולות מלחמתיות אצלי הן מוסריות? …

'והנה גם הוא'. הבניית סדר הפעולות בהיסטוריה. יש אלוהים שבחר בנו. שהתחיל את התהליך. האירוע עכשיו עובר דרכנו, תראו, אנחנו חלק מהתהליך, חלק מההיסטוריה. אולי עשו עוד יבוא אל המחנה האחת והכהו, אבל, ההיסטוריה העברית - אלוהית תמשיך, והיה המחנה הנשאר לפליטה.


כל יום, אומר ה'שפת אמת', יצר הרע מאתגר אותנו בשאלות הכתובות במשנה. מאין באת.. לאן אתה הולך.. אתה חלש, אתה תלוש, אתה פסיק בעולם. באה המחויבות, העשיה והשכל וממקמים אותנו, גם ברמה האישית, כחלק חשוב במעשה הגדול.

יום שישי, 6 בדצמבר 2024

ויצא תשפ"ה

 בס"ד


תרוצי הכי מהר שאת יכולה כדי להצליח להישאר במקום, אמרה המלכה האדומה של ארץ הפלאות לאליס. מי שעוצר, נשאר מאחור. מרוץ החימוש של החיים. אין הרבה זמן (פְּנִיוּת? רצון?) לשאלות פילוסופיות. לימודים, עבודה, דרישות חברתיות… אין זמן בשביל השאלות האלה, אז הן מנצלות את הסדקים במרקם הזמן לצוף. לנקוש, או, לדפוק (תלוי עד כמה הצלחת לדכא אותן) על דלתות המוח והלב ולדרוש תשובות. לדרוש, לפחות, התייחסות. מה יוצא לי מזה? מה אני עושה כאן? איזה רושם אני משאיר? מה….


מקום בעולם. כמה חשוב. כמה נצרך לנפש האנושית. כן, גם לך, שאמרת שאת לא צריכה. גם לך, שאתה מציג כאילו זה רק אתה והעולם שלך. אתה צריך את המקום שלך, צריך שיקבלו אותך, ויש גם את הצורך בהשפעה, ב'מורשת', ב'חיי הנצח' שאנחנו רוצים להשאיר בילדים, בתלמידים, בעבודה (ברשתות…). ההשפעה האמיתית נמדדת בזמן שבו אתה לא נמצא. שאתה זז רגע (או יותר) הצידה. עכשיו הילדים מציגים את ההצגה. לקומונרית ולמדריכות נשאר רק למלמל מהצד את הטקסט. להורה נשאר להתפלל להצלחת ילדיו שבגרו והמורה מחכה בזמן הבגרות בחוץ (כי הוא, את הבגרות שלו, כבר עשה).


העיניים כלות, סקרניות. אתה ממשיך הלאה, מתאפק לא להתערב, נותן בכל זאת, מבט לאחור. אתה מבין? רושם ראשוני הוא לא כלום, אתה נתת פה אחלה רושם אחרוני!


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


ברש"י מה ת"ל [תלמוד לומר] 'ויצא' שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. וקשה' הא כל הקושיא היה מאחר שאין שבח ותועלת ביציאה רק ההילוך למה נכתב היציאה. וא"כ תוגדל הקושיא בתירוץ זה, כי חסרון היציאה אין צורך לכתוב. ויש לפרש הענין להיפוך, כי כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כו'. פי' שאין השבח נקרא ע"ש המקום מאחר שהצדיק עודנו שמה. אבל ביציאתו מהמקום נשאר רשימה בהמקום. וזה שבח המקום שהיה דר בו אותו צדיק. ומקבל המקום חשיבות מרשימה זו שמניח הצדיק במקומו. וכן מצינו בבריאותו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא הי' לעולם מציאות כי לא הי' רק השי"ת ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים. וכן נוהג ענין הזה בכל המעשים שכל אבר שנעשה בו מצוה ועבודה בקדושה. נשאר בו רשימה קדושה והוא תיקון האדם [שפת אמת, ויצא, תרל"ו]:


כל השנים שלמדתי את הרש"י הראשון לפרשת 'ויצא', אותו מביא ה'שפת אמת', הבנתי כי יציאת יעקב מארץ כנען עשתה רושם. שלילי. של חוסר, של ריקנות. יציאת צדיק משאירה אחריה חלל, כי הרי 'הוא הודה (מלשון הוד), הוא אורה, הוא זיווה' של העיר. ובלי הצדיק, מה יהיה עליה? אם כך, אומר ה'שפת אמת' למה לכתוב ולהתפאר על יציאת הצדיק שמשאירה חוסר?


הבנת ההיפך, אומר ה'שפת אמת'. השבח הוא דווקא לעיר. הצדיק יצא עם האור שלנו, עכשיו אנחנו האור. כבר אי אפשר לתלות את ההצלחות שלנו בצדיק, במנהיג, בהורה, במורה. גדלנו. בגרנו. הצדיק כבר לא מאפיל עלינו. אנחנו פה בזכות עצמנו.


הבנת נכון, אומר ה'שפת אמת'. השבח הוא כן לצדיק. שביציאתו לא לקח את האור איתו, אלא, היה שותף עם אנשי העיר להשאירו שם. שנתן בידיהם את הכלים, לזכות באור בעצמם.

יום שישי, 29 בנובמבר 2024

תולדות תשפ"ה

 בס"ד


יושב בחדר המתנה. מגזין של נשיונל ג'אוגרפיק. נדידת הגְנוּ. תמונות השבילים הארוכים, ארוכים שנכבשו ברגלי הגנו אלפי שנים, דור שמסמן לדור הבא את דרכי הנדידה, את הכיוון בחיים...


אז אנחנו כמו ההורים שלנו? מצפים שהילדים יילכו בדרך שלנו? 


הביולוגיה תגיד לנו שכן. זה בַּגֵּנִים. זאת אומרת, בערך. לא בדיוק. שונות קטנטנה. זה עוזר למין לשרוד, השונות הקטנה הזאת. שינויים מתוכננים, מוטציות מוכוונות, וגם כאלו שלא. אולי חלק מהצאצאים יהיו טובים יותר מההורים, מהאחים, ואז, היה שווה. הַשּׁוֹנוּת, שיש בה גם מריבות, כעסים, חששות, ופחדים, גם להם יכול להיות יתרון. 


מהפסיכולוגיה לא נצא עם תשובה אחת ברורה. כן, הילד שכל כך רוצה להזדהות עם ההורים עד כדי רצון להחליף אותם. וגם, התמרדות לפיתוח השונות, ההתמודדות, שמירת מרחק, נִפְרָדוּת, עצמאות…


יושב בחדר המתנה. לפעמים, זה הדבר היחיד שאפשר לעשות. ולהמשיך ולחרוץ את השביל שלך בספארי, שנה אחרי שנה, לסמן בו ערכים, לטמון בו רגשות. הצאצא של הגנו קם על רגליו ורץ תוך כמה שעות, אנחנו צריכים יותר סבלנות… 


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

נ"ב - ונפלא לראות אותו קם ורץ על רגליו - בן נוסף שיתגייס השבוע לצה"ל. בהצלחה!!


וכמ"ש [וכמו שכתוב] כבר בעשרה רעבון שכ' במדרש ובפסוק וכל הבארות כו' שחפרו בימי אברהם. פי' בהארת הימים של אברהם אע"ה חפרו אותן הבארות [...]. ואח"כ נעשה רעב וסתמום פלשתים כדי שיחפור יצחק דרך חדש. וכמו כן נמצא מזה בכל פרט וד"ל [שפת אמת, תולדות, תר"מ]: 


רעב, מלחמה, קשיים, ואיפה ההבטחה 'ואעשה אותך לגוי גדול'? ומה נשאר מכל מה שחפר אברהם בחייו וניסה לדלות ולהשקות מים חיים את העולם היבש של דורו? את כל המים, הרוח, האידיאלים, האמונה, סתמום הפלישתים היושבים בעזה, מאז ועד היום הזה. מנסים לדכא את המים, את הרוח, בעפר. בחומר הכי ראשוני ופרימיטיבי שלא הצמיח כלום, גם כשאברהם ובניו השאירו להם חממות והזמינו אותם להיות שותפים להפרחת השממה והשממון.


ונהיה רעב. והוא לא הגיע לחינם, אומר ה'שפת אמת', אלא, שיבוא יצחק. ויחפור. קצת אחרת מאביו. דרך חדשה, טעם אחר למים שנפתחו לעולם. לא ממש טעם אחר. יצחק חפר את אותם הבארות של אביו. אותם המים, רק בעוד דרך לשאוב אותם, עוד שביל רוחני בעולם. ב'שבוע הבא' יבוא יעקב, מגובה בברכת אברהם, שברך אותו יצחק, ויגלול אבן כבדה מעל המים, ינסה לשכנע גם את אנשי חרן, שאם רק ירצו, גם הם יוכלו לשתות...

יום שישי, 22 בנובמבר 2024

חיי שרה תשפ"ה

 בס"ד


הילד מבקש ממך לנפח לו בלון. אין יותר משעשע [טוב, זה אני] לראות איך כשאתה לוקח אוויר, הילד שמרוכז באדיקות בתנועות שלך, מחקה את תנועת לקיחת האוויר בלי שהוא שם לב, מה שמביא אותך לקחת שוב אוויר גם בלי קשר לניפוח הבלון כדי לגרום לו לעשות את זה שוב [טוב, זה אני]... 

נוירוני מראה הם נוירונים (תאי עצב) בקליפת המוח המוטורית (המפעילה את הגוף) המגיבים גם כאשר הם מקבלים גירוי של ראייה ולא רק גירוי לתנועה. היתרון האבולוציוני ברור. חיקוי תנועות ו"צריבתן" במוח, היא דרך למידה המאפשרת לצאצאים ללמוד מהסביבה ומהוריהם את הפעולות הבסיסיות ביותר כדי לשרוד כמו השגת מזון, בריחה וכד' [חשבו על המשמעות של האמרה 'קוף אחרי בנאדם…]. 


ולא רק פעולות בסיסיות קשורות להשרדות. נמצא כי נוירונים אלו קשורים גם ללמידה, חיקוי והזדהות עם הרגשות של האחר. ניתן לומר שנוירוני המראה הם הגשר הפיזיולוגי המחבר בין בני אדם גם ללא מגע. לנוירונים אלו ישנה השפעה רבה על היכולת להזהות ולהרגיש אמפתיה לאחר ואפילו את היכולת לראות את המציאות דרך העיניים שלו. הבנת פעילות הנוירונים אלו גם מדגישה את העוצמה הגדולה של מה שאני מכניס לעצמי דרך העיניים, מה אני בוחר לראות. את מי אני בוחר לראות…


מבקש לעשות שינוי. בוער לעשות שינוי. כמו כולם, אני מניח. נוירוני המראה מלמדים אותי שהדרך, אולי החזקה ביותר, לעשות את השינוי, היא לשנות אותי. לשנות את ה"נוירונים" שלי. ואז, לסמוך על הבחירה של האחר. הבחירה, כיצד להשתמש במה שהוא מקבל דרך נוירוני המראה שלו. הוא כבר יצטרך לבחור מה לראות. הוא, בבחירות שלו, יבחר מה לחשוף לנוירונים שלו. הוא יכול לבחור להיות לי שותף מלא, או לפחות יפתח התחשבות במה שאני מראה. אולי הוא רק יחשוב שיש איזו כדאיות לקחת ממני משהו ויש גם סיכוי שיגיב בביטול


אני, את הנוירונים שלי, כבר הפעלתי…


שבת שלום ובשורות טובות, איתן.


בפסוק ויתן כל אשר לו ליצחק. ע"פ הידוע שאאע"ה [שאברהם אבינו עליו השלום] לקח לו מדת האהבה ויצחק מדת היראה. עכ"ז [עם כל זה] ע"י היראה יכול אדם לבוא לאהבה ז"ש [זה שכתוב] ויתן אשר לו ליצחק [שפת אמת, חיי שרה, תרל"ח]:


אברהם אבינו, גדול מחנכי העולם העתיק, האלילי, הסגור בתוך עצמו. האדם שהצליח לעשות נפשות רבות, לנתק אותן מהברבריות של העת העתיקה ולקדם את האנושות למוסר ומונותאיזם, מגלה, שבתוך ביתו, הילד שאלוהים הועיד לירושתו הרוחנית, יצא ההיפך ממנו. אברהם שנלחם במידת הדין מול אלוהים לטובת אותם עובדי אלילים, מגלה שיש לו ממשיך שלקח את מידת הדין להיות הדרך שלו בעולם.


איפה נוירוני המראה של יצחק, איפה??


ליצחק יש נטיות טבעיות, מן הסתם גם שכליות לכיוון של מידת הדין. בעוד אברהם מתנסה מול מידת הדין (סדום, עקידה), יצחק מתנסה מול מידת הרחמים (לא להקריב אותי לעולה??). יצחק יוצא לשוח בשדה, שם מן הסתם, בתפילת המנחה שלו, הוא גם גיבש את תפיסת עולמו הבוגרת, מידת הדין.


איפה נוירוני המראה? אומר, ה'שפת אמת' - הם שם. בדיוק במקום. אברהם נתן הכל ליצחק. אברהם האמין ביצחק. וזה עבד. מידות הרחמים והאהבה עברו ליצחק. הם רק עברו דרך אישיותו ולא ביטלו אותה. יצחק גילה עוד דרך להגיע לשם. דרך הדין. יצחק נראה שונה מאברהם, אבל, הם מגיעים, בדרך שונה לאותה הנקודה. עוד דיוק אחד כזה בדור הבא ויש את כל הכלים ליצור עם.

יום שישי, 15 בנובמבר 2024

וירא תשפ"ה

 בס"ד


במאמר 'מורים אמיצים: מהישרדות לשליחות' ובספריו השונים על 'הסמכות החדשה' של הורים ומורים נותן פרופ' חיים עומר עצה לצוות החינוכי - עמדו בשער בית הספר / הכיתה לפחות בשבועיים הראשונים לשנת הלימודים. שדרו לתלמידים - אתם נכנסים לבית הספר, לכיתה, למקום בו ישנם כללים שעליכם לכבד. שאתם מוזמנים להכנס למקום הזה שבנינו. הוא פתוח בשבילכם, עם הגבולות והחוקים שלו. אני, אולי, מוסיף למסר שלו בדבר הסמכות, את עניין ההזמנה, את השער הפתוח, המזמין. זה לא רק השער, אלו אנחנו. כן, יש גבולות, אבל השער פתוח ואנחנו עומדים בו, ואנחנו השער בעצמו, מזמינים, פתוחים, כנסו.


השער הוא התחלה טובה, עם זאת, בפני עצמו, הוא לא מספיק. השדר של השער הפתוח (והגבולות) צריך להיות משודר יום יום, שעה שעה. אבל, אמירות בלבד לא מספיקות, התדר שמעבר למילים נקלט טוב יותר מהמילים עצמן. וגם זה, כך אני חושב, עוד לא מספיק. אני מאמין שצריך גם אקטיביות בחיפוש המפתח המתאים לשערים שלהם. ילדים, תלמידים, בני זוג, בני אדם. ולכל אדם יש שם, ולכל אדם מפתח, אין מפתח אפס, אין 'מאסטר' שמתאים לכולם. 


לא להתייאש מהמגוון האינסופי, ישנם עקרונות אחיזה. החלק הגדול של המפתח, שאפשר ללמוד ולתרגל איך להחזיק, לסובב, לדייק, לשייף. ועם העמידה בשער, עם העיניים והלב הפתוחים, עם הנסיונות שוב ושוב, מוצאים, לרוב, גם את צורת השיניים הייחודית. עוזרים לפתוח שערים. כאלו שרק חיכו שמישהו יבוא, ונפתחים בעוצמה, וכאלו, חלודים יותר, שבקול חריקה, נפתחים בכמה מילימטרים. מילימטרים גדולים… ובסוף, לזוז הצידה ולתת את המתנה הגדולה ביותר, הנה, זה החלק שלי במפתח שלכן. 

קחו. 

תפתחו.

בהצלחה.


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


[והוא יושב פתח האוהל] דכתיב פתחי לי אחותי כו', וכתיב פתחו לי שערי צדק, שיש לזה הפתח ב' מפתחות, אחד בידו של הקב"ה ואחד ביד ישראל, וכן איתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראה כאילו לא נמסרו לו מפתחות החיצוניות, שהוא המפתח שביד איש ישראל שעל זה כתיב מה ה' שואל מעמך, אם כן הוא ביד האדם. והוא להסיר הערלה לפתוח פתח הגוף ואז הקב"ה פותח פנימיות פתח הנשמה, וכן כתב מורי זקני ז"ל בשם הרב הקדוש מפרשיסחא במה שאמרו רז"ל לעולם יכנוס אדם שתי פתחים ויתפלל, שפתח אחד לצאת מעולם הזה ופתח השני לכנוס בעולם העליון, עד כאן דבריו. וב' אלו הם בחינות זכור ושמור בשבת גם כן כמו שכתבתי במקום אחר מזה [שפת אמת, וירא, תרס"ה].


אברהם עומד בפתח האוהל. בפתח העולם. פתוח מארבעה כיוונים, אי אפשר לפספס את המסר, גם במדבר. וכשצריך הוא יעזוב את הפתח וירוץ לקראת תיקון העולם. וישתדל ויטרח במצוות הכנסת האורחים, במשימה האוניברסלית שלקח על עצמו, שצוּוָה ללכת בה. עד שכל העולם יידע, לאברהם יש שער שאפשר לעבור בו, בני אברהם עתידים לייצר מפתחות ייחודיים לכלל האנושות.


הקב"ה נתן לנו דוגמה אישית והפקיד בידינו באופן מלא את המפתחות לשערים של העולם. מפתחות הפרנסה, השלום, הרפואה, החיים, התשובה. אנחנו, בתפילה, מבקשים אותם שוב מאלוהים, אבל, הוא אומר לנו, הם בידיים שלכם. התפילה צריכה להיות המעשים שלכם. אחרי שתעשו בעצמכם, תסובבו את המפתח שלכם איתי. וכמו פתיחה של כספת, אתם תסובבו את המפתח שלכם ואני אפתח בשבילכם מהצד שלי…


יום שישי, 8 בנובמבר 2024

לך לך תשפ"ה

 בס"ד


כולם רוצים להיות חופשיים. להגיד לעצמם שהם יכולים תמיד לשנות (אני תמיד יכול להפסיק…), שהם לא שבויים בקונספציה בתבניות חשיבה מוגדרות, לא מושפעים יותר מדי מהסביבה, שיש להם חשיבה עצמאית בקבלת ההחלטות ובאופן כללי הם מנהלים את חייהם על פי רצונם ועקרונותיהם. המחקר הביולוגי - פסיכולוגי של המוח וההתנהגות אומרים לנו ההיפך. מאות אלפי שנות אבולוציה עצבו אותנו לקבל החלטות דווקא על פי תבניות החשיבה שקיבלו חיזוק של 'השרדות'. המוח מוצף אינסוף גירויים והכי יעיל יהיה לפעול כמו שכבר ראינו והתנסנו, אנחנו ואבותינו. כך, שהגירויים והתגובות שלו, לא נעים לומר, די צפויות, כך שאפשרויות רבות של מחשבה ועשייה, נזרקות לפח האשפה האבולוציוני.


אחד הכלים החזקים בחינוך והוראה, בעיניי, הוא יצירה של מהפך מול מה שנדמה כצפוי. זו יכולה להיות מילה לא צפויה, התנהגות, תשומת לב מפתיעה (הוא רואה אותי!), מידע מפתיע, עד לתהליך סדור של "המסה" מודעת של תבנית חשיבה קיימת, יציקה של תוכן חדש וניסיון להפנים אותו אצל האחר. בביולוגיה קוראים לזה "המוח הגמיש". זו אחת הסיבות שתהליך החינוך מצריך אמון. אמון בכך שההמסה, השבירה, אפילו המחיקה יכולה להתקבל בצד השני, לא לרסק אותו. אמון בעצמי, שאוכל, אחרי ששברתי, לעזור ולבנות מחדש.


ויש שבירות לא מתוכננות ולא מבוקרות. מישהו צריך הרחבה על שבירה לא מתוכננת ב-4 (או 2,000…) השנים האחרונות? אז אני חוזר שוב ושוב, אל אותם הלוחמות והלוחמים בחזית הזאת. אלו שנמצאים ליד. ליד אלו שעולמם נגנב מהם, שהשגרה, שהמוכר, הידוע, וגם האהוב נשבר להם (לנו) בבת אחת. להבין, לשמור, להדריך, לכוון, לעזור לבנות, או, פשוט, להיות…


שבת שלום, חורף טוב ובשורות טובות,

איתן.


ואת הנפש אשר עשו בחרן מתרגמינן נפשתא דשעבידו לאורייתא כו'. פירוש נפש, הרצון. כמ"ש יש את נפשכם והוא שאסף כל הרצונות מעולם הזה להשי"ת. עשו לשון כפיה כמו גט מעושה. כי הקב"ה א"ל מארצך כו' הפי' שיקח עמו כל הרצונות אחרים שהיו לו והוא בחינת בכל לבבך נפשך מאודך. מארצך נגד בכל לבבך כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו. נפשך הוא ממולדתך כי הנפש נמשך אחר אביו ואמו ומשפחתו. ומבית אביך הוא נגד בכל מאודך כי לא חסר לו בבית אביו מאומה ועזב הכל לכבודו יתברך וילך כאשר דיבר אליו כו' כלומר שלא הלך בעבור הברכה רק לעשות רצונו ית' [שפת אמת, לך לך, תרל"ה]:


אני חושב שאברהם נתפס אצלנו כאדם נוח לבריות ולא לחינם הוא מייצג את מידת הרחמים. גם במקומות בהם הוא יכול היה לדרוש את המגיע לו בכוח, הוא העדיף לפתור בדרך של ענווה וויתור. מול לוט, אבימלך, פרעה, בני חת… ה'שפת אמת' לוקח את דמותו של אברהם למקום אחר. 'את הנפש אשר עשו'... כפו את רצונם על רצון אחרים, הכריחו אותם לעמוד את מול האמת של אלוהים אחד.


הפירוש הזה מתכתב עם מדרש שבירת הפסלים הידוע. אברהם גורם לשבר רוחני גדול בעולמם של אנשי דורו. כל האמונה שלהם נשברת, תרתי משמע, אל מול עיניהם, אברהם מכריח אותם לפקוח את העיניים ולהבין כי כל מה שהאמינו בו קודם, פשוט כבר לא קיים. הם כבר לא יכולים לראות את העולם כפי שראו אותו כל השנים.


"כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו.." אומר ה'שפת אמת'. זו האבולוציה של המחשבות והדעות, המשך ישיר של המוכר והידוע. ולכן - 'לך לך'. צא משם ותוציא משם את כל העולם. הקב"ה שובר את אברהם, מנתק אותו בנבואה מכל מה שהכיר, אבל, 'ואהיה עמך ואברכך'. אני איתך בשבר, אני תומך, מברך, מלווה. וככה גם אתה תעשה. כן, זה היה הזמן לשבור את הפסלים, אבל, לך תקים אומה שתפקידה לתמוך בשבר הזה, למלא את החלל, 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. 


יום שישי, 1 בנובמבר 2024

נח תשפ"ה

 בס"ד


זוֹ לֹא אוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ.


עוֹד לֹא הֶחְלַטְתִּי,

אֵיזוֹ מֵהֶן יוֹתֵר.

זוֹ מִלִּפְנֵי מַבּוּל שִׁטָּפוֹן, הַרְרֵי גּוּפוֹת,

חָמָס בְּכַפֵּנוּ.


אוֹ זוֹ.

יוֹשֵׁב בַּחוּץ,

בַּשֶּׁקֶט הָאָבֵל, הַכּוֹאֵב.

הַשָּׁמַיִם נְקִיִּים.

לְהִזְדַּמְּנוּת,

אֲבָל, עֲדַיִן, עֲדַיִן, מִדַּי,

חַם -

בְּנִי.

פֶלֶג, נִינִי.


כמה דברים השתנו בשנה הזאת. או, שרק דרך ההסתכלות שלנו שינתה זווית. כמה עוד לא השתנה מספיק, או, שלא השתנתה מספיק התפיסה שלנו. מה כבר הפנמנו, נשבענו לא לחזור, וכמה דפוסים עוד חוזרים וחוזרים..


"הִשָּׁנוּת כפייתית" הוא מושג אותו טבע פרויד, הבא לתאר תופעה של דחפים והתנהגויות לא מיטיבות החוזרות על עצמן, כולל התנהגויות פוגעות או מכאיבות. לאנשים עם השנות כפייתית יש קושי גדול בהסתגלות והנסיונות לסייע להם, לטפל בהם, להחזיר אותם למרחב הפעולה בו נמצאים אחרים, מסתיימים לרוב בכאב לב גדול. חוזרים שוב ושוב על אותה התנהגות הרסנית. לרוב, הם לא מודעים לאותה החזרה על דפוסי ההרס, והתגובה של הסביבה רק מלבה את תחושת הכאב וחוסר ההבנה שהם חשים. ומעגל הרשע מזין את עצמו…


ויקטור פראנקל ('האדם מחפש משמעות') מציע התערבות פרדוקסלית (מנוגדת) לטיפול בהשנות כפייתית. כדי לשבור את המעגל, יש למצוא את הגורם, לרוב את החרדה המניעה את ההתנהגות, ואז יש להתמודד איתו פנים אל פנים יחד עם המטפל כדי להגיע למצב של "ולא לפחד מהפחד". יש להתמודד עם האיום חזיתית, אך, באופן מבוקר ונשלט, במקום לחזור על דפוסים של המנעות, עזיבה ושבירה של הכלים (לפעמים תרתי משמע..). ומתוך כך, להתנהג מול האיום באופן בלתי צפוי, מנוגד. במקום להעניש - לסמוך, במקום להרתע - להתקרב…


אז מה הפחד שלנו, מהו גורם החרדה המביא אותנו כעם, כמגזר, כיחיד, לחזור על אותה התנהגות לא מיטיבה? מה רודף אותנו? ומה אפשר לעשות, כמו פראנקל, הפוך מההרגלים הקבועים שלנו, כדי לשבור את המעגל הכפייתי המייאש הזה? בחיים האישיים, בחיים הלאומיים. נראה לי שיש כאן איזה קצה חוט שאפשר לתפוס, אם רק נעז להביט פנימה. להשתנות.


שבת שלום, בשורות טובות וחורף טוב,

איתן.



וְ֠הָי֠וּ שְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּתוֹכָ֔הּ נֹ֖חַ דנאל דָּנִיֵּ֣אל וְאִיּ֑וֹב הֵ֤מָּה בְצִדְקָתָם֙ יְנַצְּל֣וּ נַפְשָׁ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה [יחזקאל, י"ד, י"ד]׃


נח דניאל ואיוב. לפי שאלו שלשה ראו שלשה עולמות. נח ראה העולם בנוי וחרב ובנוי ודניאל את בית המקדש או את עצמו תחלה שר על כל השרים סוף הושלך לגוב אריות וחזר לגדולתו וכן איוב ראה את עצמו מיושב וחרב ומיושב… [רש"י, שם]

 

ישבתי בבית הכנסת, למדתי עם עידו, ובחצי אוזן שמעתי את הרש"י הזה מוזכר בלימוד בבית הכנסת. המלמד הזכיר שיעור ששמע מפי רב שלא קלטתי את שמו, על ההבדל בין נח לאיוב ודניאל. שלושתם חוו עולם מיושב. עם יותר או פחות בעיות, אצל נח הבעיות היו אוניברסליות, אצל דניאל לאומיות ואצל איוב אישיות. שלושתם ראו בחורבן העולם, הלאום והבית האישי בהתאמה. שלושתם ראו בבנייתו של אותו עולם מחדש. עולם שנבנה אחרי המבול, בית שני לעם היהודי והחזרת המשפחה והרכוש לאיוב ובמיוחד הזכות לקבל נבואה.


מתוכם, כך אמר אותו הרב, נח לא התאושש. לא הצליח להתמודד עם הטראומה ובחר בשכרות. לא נדון אותו לכף חובה, אחרי ששרד טראומה עולמית, אך הבחירה שלו מייצגת בחירה שיכולה להתקיים במציאות, לעומת הבחירה של דניאל ואיוב.


גם אנחנו, המשיך אותו הרב, ראינו עולם בנוי על הבעיות שלו, חורבן בדור הקודם, חורבן מסוג אחר לפני שנה. שתי האפשרויות לבריאת העולם החדש, מונחו לפנינו לבחירה. האם נחזור לאותם דפוסים כמו אלכוהוליסט החוזר ליינו, או, שמא, נשכיל לבנות עולם חדש…


יום שישי, 25 באוקטובר 2024

בראשית תשפ"ה

 בס"ד


לא תפס השם 'מלחמת שמחת תורה', ו'הַשִּׁבְעָה באוקטובר' נכנס לעולם המושגים הלאומי. אבל, לפחות אצלי, תחושות המלחמה ויום השנה לתחילתה, שייכות לחג ולא לתאריך הלועזי הרנדומלי. לצערנו, אנחנו מבינים עכשיו את דור מלחמת יום הכיפורים, איך עיצומו של יום מביא איתו את הזכרונות, את המראות והריחות. היא עוד לא הסתיימה, המלחמה, ואנחנו נדרשים להמשיך מבראשית.


כולנו איפה שהוא 'על הרצף'. על רצף האבידות, הזכרונות, הפעולות, עם סך ההשפעות על הגוף והנפש. לא אעיז לכתוב על דרך אחת להמשיך מבראשית, כל אחד ואחת במצבם ובמקומם. ובכל זאת, שנה חדשה, על האתגרים והאפשרויות. ואני מבקש לעצמי כוחות. לאסוף את המחשבות ואת הרגשות, להבין איפה אני יכול יותר להיות. לבחור את המקומות בהם אני יכול לפעול, לנסות ולקבל את המקומות שלא. אילו מלחמות לנהל (ולנהל בשכל ובעוצמה!) ומה (לא) פשוט לקבל.


להוציא אור מתהו ובהו זו עבודה קשה. דורשת התמסרות. יש לנו כבר פרספקטיבה של שנה. לבדוק מה עובד ומה פחות. הזדמנות פז, אחרי ובתוך התהו ובהו, לבנות עולם.


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


המשך הפסוק והארץ היתה תוהו ובהו כו' יהי אור ויבדל כו'. יש ללמוד דרך כל עובד ה' שלא יפול לבו עליו מרוב עירבוב הדעת שיש בהתחלת העבודה בכלל ובפרט כל דבר ודבר. שכך צריך להיות בתחילה תוהו ובוהו אח"כ שמתגלה הארה אמיתיות צריכין לראות להבדילו ולהפרישו מכל תערובת דבר רע כמה שכתוב ויבדל וכו' [שפת אמת, בראשית, תר"מ]:


ככה. כמו שזה.


יום שישי, 18 באוקטובר 2024

חול המועד סוכות תשפ"ה

 בס"ד


זמן שמחתנו… לפעמים זה קל יותר, כך אתמול בצאת החג עם הידיעה על חיסולו של רב המרצחים. והישראלים, כדרכם, מוצאים דרך לשמוח, כך מצאתי ברשת כמה תגובות שאפילו גרמו לי לצחוק.. הבוקר, שוב חדשות קשות, ושוב, השמחה, לכאורה, ממך והלאה ועם זאת, אתה קם, וממשיך בחיים, כאילו, ממש כאילו, כלום, או, שהכל נראה מאוד תפל וחסר טעם, לא מעניין.


שאלת השמחה לא חדשה. נכון, בשנה החדשה בכלל ולקראת שמחת תורה הקרב, היא תעלה ביתר שאת, אבל, האנושות בכלל והעם היהודי בפרט כבר היו ב'סרט הזה'. סבא וסבתא שלי ז"ל תמיד נראו לי אנשים שמחים וזה היה נראה לי כל כך טבעי, גם אחרי ששמענו (חלק) ממה שהם עברו בשואה, ממנו יצאו בחיים מעט מאוד ממשפחתם. יש לא מעט שאלות 'ישנות' שחוזרות ועולות שוב. על בחירה והשגחה, על הרע בעולם ועל היכולת לקום ולהמשיך לשמוח. גם התשובות המגוונות והרבות כבר כתובות, אבל, נדמה כי בכל דור ודור צריך ללמוד אותן שוב, צריך להתאים אותן לחיים מחדש.


אפשר לפטור את החזרה לאפשרות של שמחה בתשובה אבולוציונית בלבד. זה פשוט מנגנון השרדות, אי אפשר אחרת ו'החיים חזקים מהכל'. מנגנון הגנה של הדחקה יאמר פרויד. אבל, מחסום של הגנה, אנחנו יודעים, תמיד ייפרץ בסוף והתוצאות עלולות להיות לא נעימות לאורך זמן. אז אני רוצה לנסות להוסיף, או רק להדגיש, משהו משלי אחרי שנכתבו כבר הררי מילים בנושא הזה.


להתנגד לָרָצוֹן לישון. קריאת השכמה. למצוא עניין, לקרוא, ללמוד, לעשות משהו חדש. גם בתוך הלימודים ש"חייבים" ללמוד, או העבודה שחייבים לעשות. אם גם ככה נדחפנו לתהליך שינוי, אז לנסות ולאחוז קצת בהגה שקופץ ומסתחרר לכל כיוון. בתחושה שלי, להיות יותר מלא, זה להיות שמח. זה מאפשר לי גם שמחה עמוקה כזאת, אושר 'רציני', אבל, גם, מתוך זה, ועם הכל, גם לחייך, אפילו לצחוק… וצחוק, כידוע, מדבק, ולהדביק בו אחרים, זו משימה בפני עצמה…


מועדים לשמחה, שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש כי השמחה הוא כלי לשאוב מים חיים והוא רוח הקודש דכתיב ויפח באפיו נשמת כו'. וכפי שאדם מתדבק בעיקר החיות שיש לו מהשי"ת מתפשט החיים בכל איבריו. ואיתא לא ראינו שינה כדאיתא במד' על משה רע"ה שכל מ' יום שהיה בשמים לא הי' יכול לישון שידע שאין שיעור מה שיכול לקבל בכל שעה ושעה. וכן כתיב שבעת ימים בשנה על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים. שעיקר הארת השנה תלוי' בז' ימים אלו. והכלי לקבל הוא השמחה [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:


הגמרא במסכת סוכה (נג.) מביאה את סיפורו של רבי יהושע בן חנניה המתאר איך בזמן המקדש בחג הסוכות לא היו ישנים שבוע שלם, ועוברים מדבר לדבר במשך כל היום. מעבודת הקרבנות והחג, אל תפילה, ממנה ללימוד תורה ובלילה רוקדים בשמחת בית השואבה. שואלת הגמרא, הרי לא מציאותי לא לישון שבוע? אלא, אומר רבי יהושע, היינו מדי פעם שמים ראש אחד על כתפי השני ומתנמנמים.


מלמד אותנו ה'שפת אמת' שבמיוחד בזמנים גדולים, כמו משה בהר סיני ובימי הסוכות, זמנים בהם ישנה הארה מיוחדת, הזדמנות מיוחדת של שפע ואפשרות לקבל, אסור לישון. זה הזמן לפקיחת עיניים, לחפש מה עוד אפשר לקבל, מה עוד אפשר להספיק.


אז בזמן הזה של שמחת תורה, של סוכות, כשהתגשמות הנבואות על ימות המשיח נמצאות לנו ממש מול העיינים, כשהכל פתוח לקבל, כשכל מעשה שווה ערך בזהב יקר, כדאי להשאיר אותן פקוחות…


בשלח תשפ"ו

  בס"ד רוצים שאהיה קוסם. אני רוצה להיות קוסם. להעלים מחלות, או לפחות, כאבים. רק קצת לדחוף, וכבר, הם יהיו גדולים. תעשה משהו, הבטחת. רוצי...