בס"ד
צעד ראשון של ילד. צעד ראשון בכלל. כל ההתחלות קשות. לאט. סבלנות. סלחנות. את הצעד השני, בבקשה, קצת יותר מהר, תתקדם. שנה שעברה, תלמידים יקרים, נפגשנו, הכרנו, גם התחככנו, עברנו את זה, לא? אפשר עכשיו ללמוד?! - ילדים, כבר בגרתם, לא עברנו את שלב ההתנגדות הזה?? כל ההתחלות קשות, בהמשך ישנם אתגרים אחרים. יש גדילה והתפתחות טבעית, ויש גם, שנתקעים בשלב הקודם.
בחינוך, כך אני מרגיש, חוסר ההתפתחות הוא גורם תסכול, רחמים, אשמה וכעס. רגשות שמופנים אל הילד, ו/או אל עצמך פנימה. משהו כבר היה צריך להשתנות. עברה שנה. הזמן מאפשר מבט אחורה אל תהליכים שקרו, דיברנו, עיבדנו, שפכנו על זה לא מעט זיעה. משהו תקוע, לא זז. כבר חודש שגלעין האבוקדו מונח במים על השולחן שלי ולא קורה כלום.
עוד מעט אלך אל מחוזות העתיד. אל הוורוד, אל הטוב, אל 'אם רק תאמין', אל האמונה שמה שהכנסתי עכשיו למים עוד יצמח בהמשך ואל - ב"ה יהיה בסדר (מהנפוצות, החשובות והמסוכנות שבאמירות). אבל, קודם, אני לא רוצה לוותר על ההווה. אני מתעקש לראות, משהו, כאן ועכשיו, בטווח הקרוב. על זה אני חולם, את זה אני גם נאבק להגשים. לראות את הצעד הראשון, להיות שם גם כשהוא נכשל בצעד השני. והשלישי. לחלום עתיד זו תכונה חשובה למחנך, להאמין בחי העולמים ולשים את הזרע בקרקע, לדעת שרק אחרי שהוא יתפרק, הוא יצמח ועוד המון מטאפורות חינוך... בלי האמונה הזאת, קשה לשרוד בחינוך, קשה להאמין בעצמך. אבל, לחלום זה גם מסוכן. כי מי רוצה להתעורר לעבודה מחר בבוקר??
להאמין שלא הכל בידיים שלך, לעצור, לישון ולחלום על עתיד. לתת לזמן לעשות את שלו. לקום בבוקר, לעבוד, ולקרוא, בכל הכח - גְּדָל!
שבת שלום, חנוכה שמח ובשורות טובות,
איתן.
בנוסח ואח"כ באו בניך כו'. דאיתא לשנה אחרת קבעום. והטעם הוא מרוב חושך הגלות יון היו נשפלים במדריגה תחתונה ולא הרגישו כל כך בגודל הישועה עד שאח"כ נתעלו מעט מעט במדריגות שערי טהרה עד שחזרו להיות במדריגת עבדי ה'. ואז הרגישו והבינו גודל הישועה לצאת ממלכות יון למלכות הבורא ית'. וגם בשמונה ימי חנוכה כמו שנעשה הנס בנרות כן נעשה הנס בטהרת נשמת בנ"י שדומין לנרות ונטהרו מדריגה אחר מדריגה באלה הימים. לכן נק' חנוכה שנתחנכו באלה הימים לחזור לנחלת ה' [שפת אמת, חנוכה, תר"מ]:
כולם (טוב, רובם) חכמים היום להכיר בצורך להלחם ולתת תגובה חזקה בדרום הקרוב, בדרום הרחוק, בצפון ובמזרח, קל יותר היום לדבר בעוצמתם של המדינה והצבא. מי היה חותם על זה לפני שנה? היום, אפשר לראות לא מעט אור, יחד עם החושך שעוד קיים, בעיקר עם האנשים החיים שעוד בחושך, עם המשפחות שלהם ועם המשפחות של אלו שלא ישובו.
תעשו תרגיל בדמיון מודרך, איפה הייתם לפני שנה. איפה אתם היום. זה טבעי, אומר לנו ה'שפת אמת'. אפילו נס פך השמן וניצחון המקבים לא נתפסו במלוא עוצמתם בזמן ההתרחשות. היה צורך בשנה שלמה להכיר, שמשהו אחר קרה כאן ולקבוע חג. שנה שלמה להתפתח, כיחידים ובעיקר כעם למדרגה אחרת ממה שהיו בזמן המלחמה.
לא קל מיד להאיר בחושך. זה עוד רק חלום, אור של מנורה מאירה כולה. אבל, תדליק, גם כשקשה, לפחות נר אחד. בנר השני כבר יהיה קל יותר...
