בס"ד
תרוצי הכי מהר שאת יכולה כדי להצליח להישאר במקום, אמרה המלכה האדומה של ארץ הפלאות לאליס. מי שעוצר, נשאר מאחור. מרוץ החימוש של החיים. אין הרבה זמן (פְּנִיוּת? רצון?) לשאלות פילוסופיות. לימודים, עבודה, דרישות חברתיות… אין זמן בשביל השאלות האלה, אז הן מנצלות את הסדקים במרקם הזמן לצוף. לנקוש, או, לדפוק (תלוי עד כמה הצלחת לדכא אותן) על דלתות המוח והלב ולדרוש תשובות. לדרוש, לפחות, התייחסות. מה יוצא לי מזה? מה אני עושה כאן? איזה רושם אני משאיר? מה….
מקום בעולם. כמה חשוב. כמה נצרך לנפש האנושית. כן, גם לך, שאמרת שאת לא צריכה. גם לך, שאתה מציג כאילו זה רק אתה והעולם שלך. אתה צריך את המקום שלך, צריך שיקבלו אותך, ויש גם את הצורך בהשפעה, ב'מורשת', ב'חיי הנצח' שאנחנו רוצים להשאיר בילדים, בתלמידים, בעבודה (ברשתות…). ההשפעה האמיתית נמדדת בזמן שבו אתה לא נמצא. שאתה זז רגע (או יותר) הצידה. עכשיו הילדים מציגים את ההצגה. לקומונרית ולמדריכות נשאר רק למלמל מהצד את הטקסט. להורה נשאר להתפלל להצלחת ילדיו שבגרו והמורה מחכה בזמן הבגרות בחוץ (כי הוא, את הבגרות שלו, כבר עשה).
העיניים כלות, סקרניות. אתה ממשיך הלאה, מתאפק לא להתערב, נותן בכל זאת, מבט לאחור. אתה מבין? רושם ראשוני הוא לא כלום, אתה נתת פה אחלה רושם אחרוני!
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ברש"י מה ת"ל [תלמוד לומר] 'ויצא' שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. וקשה' הא כל הקושיא היה מאחר שאין שבח ותועלת ביציאה רק ההילוך למה נכתב היציאה. וא"כ תוגדל הקושיא בתירוץ זה, כי חסרון היציאה אין צורך לכתוב. ויש לפרש הענין להיפוך, כי כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כו'. פי' שאין השבח נקרא ע"ש המקום מאחר שהצדיק עודנו שמה. אבל ביציאתו מהמקום נשאר רשימה בהמקום. וזה שבח המקום שהיה דר בו אותו צדיק. ומקבל המקום חשיבות מרשימה זו שמניח הצדיק במקומו. וכן מצינו בבריאותו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא הי' לעולם מציאות כי לא הי' רק השי"ת ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים. וכן נוהג ענין הזה בכל המעשים שכל אבר שנעשה בו מצוה ועבודה בקדושה. נשאר בו רשימה קדושה והוא תיקון האדם [שפת אמת, ויצא, תרל"ו]:
כל השנים שלמדתי את הרש"י הראשון לפרשת 'ויצא', אותו מביא ה'שפת אמת', הבנתי כי יציאת יעקב מארץ כנען עשתה רושם. שלילי. של חוסר, של ריקנות. יציאת צדיק משאירה אחריה חלל, כי הרי 'הוא הודה (מלשון הוד), הוא אורה, הוא זיווה' של העיר. ובלי הצדיק, מה יהיה עליה? אם כך, אומר ה'שפת אמת' למה לכתוב ולהתפאר על יציאת הצדיק שמשאירה חוסר?
הבנת ההיפך, אומר ה'שפת אמת'. השבח הוא דווקא לעיר. הצדיק יצא עם האור שלנו, עכשיו אנחנו האור. כבר אי אפשר לתלות את ההצלחות שלנו בצדיק, במנהיג, בהורה, במורה. גדלנו. בגרנו. הצדיק כבר לא מאפיל עלינו. אנחנו פה בזכות עצמנו.
הבנת נכון, אומר ה'שפת אמת'. השבח הוא כן לצדיק. שביציאתו לא לקח את האור איתו, אלא, היה שותף עם אנשי העיר להשאירו שם. שנתן בידיהם את הכלים, לזכות באור בעצמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה