וישב תשפ"ה

 בס"ד

חיילי צה"ל עמוק וגבוה בסוריה. ג'בליה וחברותיה עיי חרבות, תימן בוערת, אירן, ארץ הנפט, חסרת אנרגיה ומדינות העולם וארגוני הטרור בהלם (בין אם הם מודים בזה ובין אם לא). מי זאת המדינה הזאת, שלפני שנתיים חששה לפרק אוהל בדרום לבנון, או להתעמת עד הסוף עם מפגינים על גדר הגבול? מה השתנה? התשובה הקלה תהיה 7.10. 'עכשיו גם הם הבינו מה קורה בעזה…'. תשובה קלה אחרת תהיה 'יד אלוהים'.

אין ספק, הסטירה הקשה, הכואבת והמצלצלת דחפה את ראשי המדינה, בקואליציה ובחלק מהאופוזיציה, את ראשי הצבא ומערכות אחרות להגיב בתקיפות. מה מהכל היא התערבות ישירה של הקב"ה אני לא יודע, אישית אני חושב כי זה בבחינת 'כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל', סומך עלינו שנפעל, לכן, אתה צריך לעשות את זה בעצמך. אני אומר תשובות קלות, כי, לדעתי, 'טראומת השביעי' לבדה לא יכולה להסביר עמידה עיקשת מול הכוחות החיצוניים והפנימיים שדחפו כבר מה-8.10 לסגור את העסק כמו שעשינו בשנים האחרונות, מהר, ועם הזנב בין הרגליים…

פגשתי השבוע חבורה של נערים ונערות בסוף יום התנדבות בו הם שיפצו את בתי הצפון ההרוסים, שבחרו לדחות את השירות בשנה, מתוך רצון לחשוב זהות. לפתח את שריר הערכים כדי לתת. רק נתתי להם פתח, הסברתי קצת פנים, וכל ה-'טיק טוק' לא היה שם. יצא מהם, בהמשך לכל מה שהם עשו השנה, כל מה שקיים מתחתיו. מרצה אורח במכינה, תענוג גדול. בתיכון, בבית, בשגרה, זה יותר קשה. בסופו של דבר, אתה מבין (ומנסה ליישם, שוב ושוב) שחשוב מאוד לנהל את מה שיוצא לך מהפה, אבל, מה שאומרות העיניים ומה שאתה עושה, חזק יותר. אם אני צריך לתת רק קריטריון אחד, להגדיר את ההבדל בין מחנכים מצליחים לכאלו שלא (בטח מול נוער שקשה לו יותר) אני בוחר בהארת הפנים.

וזה מה שעשה את ההבדל. שינינו את הפרצוף. הפנים שנציג כלפי העולם, אויבינו וידידותנו, זה היחס שנקבל. הסיכוי לעסקת חטופים עולה, כשהפנים שלנו אומרות שאנחנו רציניים. שאנחנו כאן כדי להשאר ושהכל פתוח והכל על השולחן (להבדיל מצעקות ה-8 'אבל מה יהיה ביום שאחרי?'), הרס, חורבן ואפילו סיפוח! יחד עם האפשרות לשלום לכל המעוניין.

 וזה מה שיעשה את ההבדל. גם אם חטפת מכה. תשנה את הפנים. תאיר את הפנים. 

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ב"ה במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו כו'. דהנה ביעקב כתיב שנולדו לו הבנים בפדן ארם. ולבסוף וישב יעקב כו'. ובעשו נולדו לו האלופים בארץ כנען. ואח"כ כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב. כי הכל הולך אחר החיתום והגמר. וכל הכח של עשו ואשר נתיירא יעקב ממנו הכל היה בהיותו בדרך קודם שחזר לא"י למקום שורשו. ואח"כ כשכינס עצמו ובניו ממילא ברח לו עשו מפניו. כדכתיב וילך כו' מפני יעקב אחיו. פירוש 'פני' הוא הארה הפנימיות שנתגלה כחו של יעקב אש. ממילא נעשה בית עשו לקש כי הא בהא תליא. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך. פי' הסימן של אמת הוא כשיכול אדם לבוא אל האחדות ונשאר דבוק בשורש האחדות. אז ניצול הוא מכל דבר רע [...] [שפת אמת, וישב, תרל"ט]:

יעקב של חרן. 20 שנה רועה צאן וכעדותו, עשה את עבודתו נאמנה יומם ולילה. 20 שנה ברעיית הצאן, יום ולילה, הרבה זמן לחשוב. על הצרות ועל השמחות. על קבלת ההחלטות ו'מה היה אילו?'.  לאחר חיזוק אלוהי יעקב חוזר ארצה. רגע לפני המעבר הוא צריך להתמודד עם הפחד הכי גדול שלו. המפגש הפיזי עם אחיו. ועם המלאך (הפנימי) שקורע אותו מבפנים. עשיו. עשיו. יעקב בוחר להתמודד ומנצח. אבל צולע. אוז 'וישב יעקב'. 'ויבא יעקב שלם'. יש לו פנים אחרות, פני ישראל.

המצלמה עוברת אל נקודת המבט של עשיו. 400 איש חמושים מאחוריו, נותנים לו תחושת כוח גדולה. הזדמנות שהוא בטח תכנן 20 שנה. אבל כשהוא רואה את פני יעקב משהו משתנה והם 'נפרדים כידידים'. השינוי הגדול יותר, אומר ה'שפת אמת' מתרחש אחר כך, בארץ כנען. עשיו מזהה את פני ישראל ביעקב ועצם הזיהוי הזה גורם לו ללכת להתיישב באדום, רחוק מיעקב.

בקריאה ברש"י אנחנו מבינים שבסוף פרשת וישלח בה מתוארים אלופי עשיו המפחידים, אומר הקב"ה ליעקב, אל תפחד, הם קש ואתה אש. ה'שפת אמת' מלמד אותנו שזו לא הייתה המציאות, באותו הזמן עכשיו היה אש גדולה. עד שיעקב קיבל על עצמו להיות אש. רק לאחר מכן, עשיו היה קש. הכל תלוי בך. בפנים שלך, אומר הקב"ה ל(בני) ישראל.