בהעלתך תשפ"ו

 בס"ד

קמים בבוקר אחרי חתונה של הבן, ו…

חוזרים מחופשה משפחתית / זוגית מדהימה ו…

חוזרים מכל אירוע שהרים לך את הנפש ו…

חוזרים, להבדיל, לא עלינו, מאירוע מטלטל, מהלווית המת, הקרוב, החייל ו…

להבדיל, סוגרים את הסידור בסוף תפילת נעילה של יום הכיפורים ו…

ואומרים לעצמנו 'אין ברירה'. העבודה, השגרה. 'הכלים לא ישטפו את עצמם'. הם ממש לא מתחשבים ה'כלים' האלה. תנו קצת זמן לעכל, לנשום, לחזור לחיים לאט, מה אתם עומדים לי מול העיניים מלוכלכים בכיור (במקרה הטוב..)? שמים לי את המציאות ישר לפנים?

אז למה לא כל יום שבת? מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע? שאלות קיומיות של שירי הילדים… 'ואי אפשר' זה רק תירוץ טכני. למה, באמת, לא כל יום שבת? אני שוהה רגע לפני שאני מתרץ לי אוטומטית את כל התירוצים ואת כל התשובות. למה לא כל יום שבת? האם אפשר לעשות משהו קטן, לעצמי, לזוגיות, למשפחה, לחברה, כדי שכן יהיה כל יום (משהו קטן של) שבת? משהו שובר שגרה, מוציא מהשגרה?

ועכשיו, הזמן לומר, שלפחות בשלב האבולוציוני - רוחני שלנו, טוב שלא כל יום שבת. שיש לנו בכל יום התמודדות, עבודה, מקום לפעול, להביא את עצמי לגדול, שאם לא היה יום חול, היינו כלום בתוך העולם, פרזיטים רוחניים מושלמים. שאם כל יום הייתה חגיגה, היא כבר לא הייתה חגיגה. אל תקנה כל יום פרחים, אבל תגיד כל יום מילה טובה, תן חיוך, שטוף כלים (מתוך "7,843 עצות לזוג הצעיר"…) 🙂. מצד שני, אל תקנה כל יום פרחים, אבל מדי פעם, תקנה!

בחוויה האישית שלי, הרגשתי שהחתונה וכל אירועי שיא אחרים, הם היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. שמה שהיה שם הוא האמת ולא המריבות המעצבנות בעבודה, בבית.  יחד עם זאת, ואולי באופן קצת פרדוקסלי, ימי החול האפורים משהו, הם אולי לא תמיד מציגים את האמת, אבל הם מציגים את הנכון, את מה אנחנו בחיים, את סך ההתמודדות שלי עם המנעד של הימים.

ובהתמודדות הזאת מצאנו שלוש שיטות, שתיים מהן מופיעות בגמרא (מסכת ביצה טז.). שיטת שמאי הזקן, שבכל אחד מימות החול, אם נתקל במשהו טוב, או, טעים, היה שומר לשבת, חושב על השבת כל הימים. מכניס לתוך ימי החול, הן את הפעולה העצמית שלו והן את הכיוון, השבת, תמיד, הייתה במחשבתו. כך הכניס שמאי הזקן את החגיגה בשגרה, את הציפיה.

דיעה שנייה, המופיעה שם, היא, כמובן, של הלל הזקן. הלל הזקן, לא ציפה לשבת, היה אומר 'ברוך ה' יום יום.." וכל מעשיו, בכל הימים, היו לשם שמיים. השבת שלו, התכלית, השם שלו, תמיד היה לשם שמיים. הוא היה ב'שבת' גם בימות החול, בעבודה, במשפחה ובכל מה שעשה.

הדיעה השלישית היא דעתי. או, יותר נכון, מה שאני מצליח. 

פשוט לנסות… לשטוף כל יום כלים, ומדי פעם להביא פרחים..

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וקשה ששת הנרות הול"ל [הווה ליה למימר - היה לו לומר]. אבל ביאור הענין עפ"י דברי המדרש במשל למלך שהזמינו הדיוט לסעודה. וכשבא המלך הטמין כלי הדיוטות שלו ופסל המלך כלי מלכות להשתמש רק בכלי הדיוטות ע"ש. היינו דכתיב אל מול פני המנורה שהיא מנורה העליונה. שכל המצות הם רמזים למה שלמעלה. לכן נק' פני המנורה שהוא הפנימיות של מנורה שבמשכן. ואעפ"כ יאירו שבעת הנרות. אף שאין דמיון אור זה לגבי אור שלמעלה רק שהמלך פוסל כלי מלכות להשתמש בכלי הדיוטות. ובאמת עי"ז הבושה שנתבייש והטמין כליו עי"ז זכה שיתקבלו כליו להמלך [...] [שפת אמת, בהעלותך, תרל"ח]: 

הגיאומטריה, אומר ה'שפת אמת' לא מתכתבת עם הפסוק. אל איזו מנורה מאירים שבעה נרות? נהוג לדבר על הנר האמצעי, המערבי, ששאר הנרות היו פונים אליו והוא נקראה המנורה, אבל, אם כך, הקושיה היא, שהיה צריך לכתוב יאירו ששת הנרות!

ומסביר, על פי המשל, איך ישנם ימי חול, איך יש לנו מקום בעולם לחיות בזכות עצמנו ולא עוד, אלא, להביא את הקדושה כאן בעולם הזה, או, במובלעת של העולם הבא שבתוך העולם הזה, בית המקדש. האיש הפשוט מזמין את המלך לסעודה. המלך מגיע עם הפמליה ועם כל הכלים שצריך, אם הוא ייכנס כך לביתו של האיש, הוא לא מכיר בקיומו, הוא לא מכיר בצורך שלו להיות, כי הוא הגיע עם כל חפצי הארמון איתו. 

והאיש הפשוט שואל את עצמו, שאולי, באמת, אין לו הצדקה, אין לו קיום. ומתוך הבושה הזאת, המלך פוסל את הכלים שלו, הקב"ה לא 'מדליק' את המנורה שלמעלה. אין לי מושג מה זה, אבל, כנראה משהו שהעולם זקוק לו. ומאחר ו'אין ברירה', אין כלים לסעודה, מוציא האיש את כליון ונותן למלך לאכול. מוציא הכהן את המנורה, מדליק אותה ומתוך כך משהו נדלק שם למעלה. האדם קנה את קיומו.