פקודי - החדש תשפ"ה

 בס"ד

"תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו" טען ארכימדס. אם יהיה לי מרכז כובד יציב, אוכל להציב עליו מנוף ובעזרתו להרים את הכל. המנוף הפיזיקלי מקטין את הכוח שצריך להפעיל כדי לבצע עבודה (מי שהתנסה בהחלפת גלגל ברכב, למשל), אבל בשביל זה צריך להשקיע בדרך ארוכה יותר, במנוף ארוך יותר. נקודת משען כזאת, מעשית ותאורטית, עליה אפשר להשען, לחסוך בכח ולאפשר עבודה שהייתה נראית קודם בלתי אפשרית, נקראת 'נקודת ארכימדס'.

השבוע, שוב, נכנעתי לפייסבוק. הרגשתי צורך וחובה לענות כנגד הטוענים עליי. לכאורה טוענים כנגד פוליטיקאים, אבל, בסופו של דבר, כך אני מרגיש, הטענות הן נגדי. אני מנסה לנהל שיח וחווה חירשות איומה. עיוורון. ולרוב גם אילמות של התעלמות. ה-קונספציה של 'הרוב המשתלט', הרס וחורבן של כל דבר טוב ויקר. ואני רוצה לומר להם 'תבינו'. וש'אין לכם מה לדאוג' ויותר מזה, זו הרי בדיוק החוויה שלנו בעשרות השנים האחרונות, כולל בימים אלו. ונכשל. ואני רוצה לומר 'בואו ותהיו הרוב איתנו!!' ונתקל בתהום פעורה.

חושב לא מעט, כמו אנשים טובים אחרים, על נקודת המשען הארכימדית שיכולה להניף את המציאות. לא לביטולן של המחלוקות, לא חושב שאפשר (וצריך) להעלים אותן, אבל, בהחלט, אפשר (וצריך) לחיות איתן, מתוך איזשהו יחד. שירות צבאי/לאומי? בהחלט כדאי, חשוב וחובה לדחוף לשם. שאלת הזהות, כן, על זה, בסופו של דבר יקום וייפול דבר. מנוף חזק, הדורש, דרך ארוכה. איך נמצא נקודה לאחדות מעשית, הסיסמאות לבדן לא עובדות… יש לכם רעיונות אחרים?

האביב הגיע מוקדם מדי (או, שהחורף פשוט לא הגיע). ניסן בא. לטבע יש את המנופים שלו, הוא מתחדש בלי יותר מדי לבטים. זה הזמן לדרוש אביב. לבקש אותו. לסייע לו לבוא. מתחיל בעצמי, ממשיך החוצה. לחפש את הנקודה ממנה אני רוצה לצאת, אליה רוצה להגיע, להניח את כוחות המנוף שכבר גידלתי, לא לפחד מדרך ארוכה, גם לא להתמכר לאורך הרוח שלה, הדרך שאצור, על הנקודה שלי, הרי מאפשרת, גם לי, להניף את העולם!

כה אמר ארכימדס.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

פקודי ופרשת החודש אלה פקודי המשכן משכן העדות. במדרש תנחומא חביב המשכן כבריאת שמים וארץ דכתיב בהם עדות העדותי בכם כו' את השמים כו' ובמשכן כתיב העדות כו' ע"ש. כי הנה המשכן היה תיקון כל הבריאה כמ"ש בזוה"ק [בזוהר הקדוש] והיה לרמז כל הנמצאים איך הם מרומזים לדברים עליונים ותלוין במאמרו של הקב"ה. וזהו העדות שבנ"י מבררין בעוה"ז [בעולם הזה] עלמא דשיקרא שאין עדות רק לברר הספק. וכל הבריאה ג"כ עדות על ישראל שהרי ע"י בנ"י מבורר כבוד ה' שהכל לכבודו ברא. וז"ש רש"י מה טעם פתח בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו כו'. פי' שבנ"י עצמם הם דבקים בשורש העליון מקום ההתחדשות עצמו כמאמר החודש הזה לכם מצוה ראשונה בשורש האחדות למעלה מהטבע א"כ [אם כן] כל הבריאה הי' רק לברר כח בנ"י אשר בכחם לברר כבוד שמים גם בעוה"ז הגשמיי. ובנ"י מקיימים העולם ועי"ז שהם משעבדים לבם למקום לכן הי' ביכולתם ג"כ לעשות המשכן בגשמיות ג"כ. והי' זה תיקון העולם שהמשיכו השראת השכינה בעשיה. וזה פי' החודש הזה לכם כי ההתחדשות דבוק בבנ"י. לכן בהיותם בעולם הפירוד מבררין זאת ההתחדשות בכל מקומות מושבותיהם [שפת אמת, פקודי - החדש, תרל"ו].

המשכן, כנקודת משען. מקום בעולם הגשמי, הפיזי, אליו כל אחד יכול להכנס. לברר איך העולם קשור אלי, גם ברמה האישית, גם ברמה הלאומית. להגיע, לעשות, להתחדש. נקודת חיבור של שמיים וארץ, של עבודה ותורה, חומר ורוח. ולכן גם באר של התחדשות. היכולת של כל אחד להביא את עצמו אל המשכן, למצוא את הייחוד שלו בתוך הכלל ולחשוב איך להתקדם, להבין שזה אפשרי ומתוך חווית הרוממות הזאת, לחזור הביתה ולעשות. כך נאמר על המשכן, כיום, קשה לתפוס את התחושה הזאת. אולי, אפשר לנסות להתחבר אליה מאותם זמנים בחיים שבהם הרגשנו איך הצלחנו להיות אנחנו, לפעול מתוך שמחה, מתוך שייכות למה שאני עושה.

'בלבבי משכן אבנה'. עד ואחרי שייבנה. להכיר בפרטיות שלי, בכוחות שלי, במה שאני עושה. לחתור למצוא את הנקודה של היחד. להזכיר לעצמי שיש מקום לכולם. שיש מקום לכולם. שיש מקום לכולם.

ויקהל - פרה תשפ"ה

 בס"ד

ערב יום הכיפורים / זלדה

בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

הִפְלַגְנוּ

מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ

רֵאשִׁית הַזְּמַן

כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרַי וּשְׁבוּעֵי [...] וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא. מִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה עַד יוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה. בְּכֻלְּהוֹן אִיחֲרַטְנָא בְהוֹן, כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן… [מתוך 'כל נדרי', תפילה בערב יום הכיפורים]

אנחנו סוחבים על עצמנו הרגלים. בונים מסלולי חיים ברורים, נוחים. יותר קל ככה, יותר פשוט, יותר מקצועי, יותר מובן. מאוד חשוב. לדעת מי אתה, מהם הכוחות, היכולות, המיומנויות והתשוקות. תדע מה ללמוד - תדע מה לחשוב - תדע מה לעשות. תמצא את המסגרת. תשהה בה. אל תקפוץ ממקום למקום.

בנית מסגרת. מצאת מקום. תפסת, בזכות ולא בחסד, עמדה. זורם עכשיו יותר בנחת. 'לרוות נחת'. לפעמים, לא יכול לסבול, את הנחת. את הרוויה. מים עד נפש. גבול דק, בין מקום נכון, שלמות, למחנק. בין כלי יפה שבנית, לבין הצורך לשבור אותו, קטן מדי. לא מתאים. לא להשאר באותו מקום. לפחות במחשבה. לא להיות שבוי בתוך המוח שלך, אותן דיעות שלא זזות, גם כשהכל מסביב מתהפך. לאפשר לעצמך, להתחדש.

קשה לצאת מתיבת התהודה המהדהדת את הרעיונות והמחשבות שלך. כמובן, זה לא קורה לי, רק לצד הפוליטי / חברתי השני. לא קל להיאבק בתיבת התהודה. לא קל אפילו לפקפק בה, שלא לומר לשבור אותה. קשה לי מול חבריי המהדהדים רעיונות, שנראים לי אטומים אל מול המציאות, שבעיניי, צועקת להם בפנים. מתאמץ להיות פתוח כלפי חוץ, מקווה שמצליח, שגם אני לא שבוי, כדי לעשות עוד צעד אל עבר האמת. שלנו. שלי.

ערב יום כיפור. אי אפשר להכנס אל היום הקדוש, להטהר, לשוב, להתכפר, ללא שבירת תיבת התהודה של ההרגלים מהשנה האחרונה. ה'נדרים', ה'שבועות' וה'אסרים' שאסרתי בהם את מחשבותיי וידיי. בלי האומץ להיות חשוף, במקום לא מוכר, לא תוכל להסתכל פנימה, באמת, ביום הזה, ולשוב, בחזרה, אל מי שאתה.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

*ותודה לליטל מור על המאמר שנפגש עם הנפש שלי בימים אלו של נסיונות התחדשות.

אלה הד' פרשיות שקלים וזכור ופרה וחודש. נראה כי ה ב' פרשיות אחרונות הם כענין הראשונים עפ"י הפסוק לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. ושקלים הוא נדיבות הלב וזוכין עי"ז [על ידי זה] לרוח חיים כי לעולם יש נקודה בכל נפש ישראל להשי"ת [לה' יתברך]. וע"י התעוררות זאת הנקודה אף שאינו בתיקון השלימות זוכה לרוח. ואח"כ צריך האדם לשוב לתקן הנדיבות שיהי' בטהרה בלי תערובות פסולת. ואז זוכה להתחדשות הרוח. כי הכלל שכשיש קצת הרגשה לאדם צריך לבוא מזה לתשובה כי הוא התעוררות משמים לתשובה ולא לבוא ח"ו לידי גבהות. וכשזוכה לשוב עי"ז זוכה אח"כ להשיג עומק הרגש הראשון כראוי. כי בפעם הראשון אינו מתקיים עוד כמאמר שנה הכתוב לעכב. ובכל עת שצריכין להתחדשות צריכין מקודם לדבק בנקודה הקטנה כמו שהיא וכשזוכה להפיק רצון מה' אז ישוב בתשובה ויתחדש רוח חיים בקרבו והוא ענין הד' פרשיות ודו"ק [שפת אמת, פרה, תרל"ו]:

יש כאן תהליך, אומר ה'שפת אמת'. כדי להגיע אל 'לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי'. הכנה לקראת השנה החדשה המתחילה בניסן. שיפה ושונה תהיה השנה. שתוכל להתחדש. 'לחדש רוח חיים בקרבו - והוא עניין ארבע פרשיות'. זו המטרה החינוכית שלהם. שתוכל להתחדש.

תסתכל על עצמך, רק מטבע קטן של חצי שקל. תעשה איתו, איתך, את הדבר הגדול של נדיבות, תתן אותו, אותך, אל הכלל. תזכה לרוח, לזיכרון, להבדלה בין טוב לרע. אז תזכה גם לראות איך מתגברים על הרע מכל, איך אפשר, לִפְרוֹת, לגדול, להתגבר אפילו על המוות. נולדת מחדש, תינוק הנושא את זיכרון העבר, גדול וחדש.

פורים - כי תשא תשפ"ה

 בס"ד

(תמונה באדיבות GPT)

'נוירוזת הגורל'. מעגל אינסופי. אתה חושב שאתה יוצא לדרך חדשה, אבל בסופו של דבר מגיע בדיוק לאותו המקום. אתה חושב שאתה בוחר. שהפעם זה יהיה אחרת. ומוצא את עצמך קשור לאותו מקום, עד שאתה לא בטוח שבכלל עשית דרך. אולי, היית כל הזמן באותו המקום. דז'ה-וו שמזכיר לך שאתה שבוי במטריקס. פרויד אומר שכנראה עוד לא פתרת משהו. אל תצפה לצאת ממנו עם לא עשית את השינוי. אין טעם לזרוק שוב ושוב את אותן הקוביות.

אין יותר מדכא לראות נפילות חוזרות. אין יותר קשה מלעבור את זה בעצמך. כבר היה נדמה שהצליחו לעשות מהלך שונה, אתה יושב איתם ומדבר וחושב שהינה בא השינוי ואז, משהו משתנה והם חוזרים לאותו המקום [אתה באותו המקום]... נכנס עם צוות האט"ן לבתים מסוימים וחושב 'מה הסיכוי של הילדים לצאת מהגורל הזה?' נוירוזת גורל משפחתית. והשאלה הלאומית הגדולה - האם עשינו שנה וחצי סיבוב ביער המלחמה, כדי לחזור ל-'6.10', או, שאולי, הפעם, נשבור את המעגל ונייצר בעצמנו את ה-8.10, חזק, יציב, מאוחד (בגבולות כאלה ואחרים)?

אבל, די, פורים. חג וחודש שחכמים מבקשים להרבות בשמחה. דווקא כי קשה. דווקא כי אנחנו עוד בשושן תחת מלך שיכור. דווקא כי נראה שלמרות ההצלה, אנחנו חוזרים לאותה הנקודה. ודווקא שם בשושן הבירה, או, שם, כשהגעתי לאותו עץ ביער שכבר ראיתי, ושאני מבין שאני הולך במעגל, דווקא שם, מגלה לי החג שאני יכול לשבור את הנוירוזה, שאני יכול, לאזור כוחות, להשען על הסביבה, לקום ולשנות את הגורל.

חג שמח, שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר. כי קשה הול"ל [היה לו לומר] 'פור' למה פורים. אך שגם גורל ישראל הי'. ואף כי לא הפילו פור. אך זה הפור שכשהגורל שלהם להשמיד לאבד כל היהודים. וזה א"א [אי אפשר]. ממילא נהפך לטוב וגורל שלהם הוא גורל שלנו באמת. רק שצריך תפלה וצעקה לישועתו ית'. וכ"כ בנוסח אשר הניא פור נהפך לפורים ע"ש. וזהו באמת גודל הנס שמה שהגורל מורה עליו הוא שהטבע צריך להיות כן. ומזה מוכח שלא הי' הצלת ישראל עפ"י טבע כלל רק בנס. וז"ש במדרש כי אגרת שלהם סתום להיות עתידים כו'. כי הגורל הי' רק שבזה היום צריך להיות דבר זה. ובאמת הי' צריך להיות כן כדי להיות נהפך לטוב. ונמצא שהוא ב' גורלות [שפת אמת, פורים, תרל"א]:

גורל הוא דבר משונה. לא צפוי. המן מפיל את הפור שלו במקום אחד והקוביות מסתובבות גם אצל ישראל. שתי הגרלות, שני פור, פורים. גלגל המזל של ההיסטוריה הסתובב ונעצר על 'השמד את כל היהודים', שוב. המן הרים את יד שמאל ושלף את פתק 'לעזאזל'. וסיבוב הגלגל, אומר ה'שפת אמת' עובר לבני ישראל. רווח והצלה יעמוד ליהודים, זה בטוח, השאלה אם ניקח את הגורל בידיים, או, נשאיר אותו ל'מקום אחר', הצד שעובר דרך הסטרא אחרא, דרך השואה.

'רק שצריך תפילה וצעקה לישועתו' אומר ה'שפת אמת', אבל, אנחנו יודעים שהייתה שם אחת שיכלה לתת לגלגל להסתובב, לתת לגורל לעשות את שלו. היא אכן ביקשה תפילה, ביקשה אחדות, ביקשה להפנות את תשומת הלב של העם למצב, שיתעורר, ובעיקר, סיכנה את עצמה. והושיטה את נפשה לעצור את הגלגל המסתובב באכזריות. נעצר. רווח והצלה. הנה האור, צאו מהיער.

תצווה - זכור תשפ"ה

 בס"ד

דופמין. המוליך העצבי של התשוקה. העונג שבחיפוש ובגילוי. מה יהיה השלב הבא? מה יקרה עכשיו? הביולוגיה שלנו רוצה עונג, מחפשת דופמין, ולכן אנחנו מחפשים ריגושים, דברים חדשים, סקרנות וציפייה. כשאנחנו בתוך החיפוש, הריגוש, הבנייה, אנחנו לא רעבים, לא צמאים ולא צריכים לישון. נכנסים למרחב אחר של מציאות ויכולים להיות פרודוקטיביים, חדשניים עד כדי אומנות. או, לחלופין, לגלול שעות ברשת החברתית, לבדוק כמה צפו בבלוג שכתבנו (לא אני, כמובן, אנשים אחרים), לחפש את המתכון הכי מעניין, את המסעדה והקפה הכי טובים (אבל לא בהכרח להכין את האוכל, או לצאת לשם), העיקר שיש דופמין.

החכמה היא להבין את המצב בו חסר לך דופמין וללכת לחפש אותו. החכמה היא להבין את המצב בו יש לך עודף דופמין ששובה אותך בתוך כלא המטריקס ומקשה עלייך להיות אתה. זיהוי המצבים האלה, הוא לא פחות ממשנה חיים. לשלוט בדופמין. לשלוט בעצמך. יש דרכים. יש שיטות. תשנה מדי פעם. תתחדש, תתאתגר וגם, תגלה ממה מופרש לך דופמין שלא מקדם אותך ותעשה "צומות דופמין". 24 שעות בלי….

ואני. יוצא למסע. אסיים השנה ב"ה את עבודתי באולפנה בקצרין. במקום שהיה לי בית של התפתחות והעצמה ב-14 השנים האחרונות. יוצא ממנו כשאני אוהב אותו מאוד, יוצא למסע אישי לחדש את מאגרי הדופמין. לראות מה עוד אני יכול לעשות, איפה עוד אני יכול להתפתח. ההתחדשות מרגשת, קצת מפחידה. הפרידה מאפשרת לראות יותר טוב, מרגשת באופן אחד, מרגשת לא פחות באופן אחר... מסיים בהשלמה. מסיים בתודה.

היה לנו עודף דופמין של שקט. התרגשנו מחלומות של שלום. הדופמין הציף אותנו בציפייה על האפשרויות הבלתי נגמרות של כל מה שיש לעולם החומרי להציע לנו. גם העולם הרוחני שבה אותנו בדברי תורה גבוהים וערטילאיים, או, להבדיל, בתורות רוחניות אחרות. התמכרנו. הורעלנו. לא עשינו תהליכי גמילה מדורגים, קיבלנו משהו אחר…

צא.

הלחם בעמלק.

חייב לצאת מהשקט. המדומה. כי אם לא תצא, לא תוכל ל..

עצור. זכור.

צא.

אל תשכח.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

תצוה ופ' זכור במדרש יפה פרי תואר כו'. הענין הוא כי אין צריך לאורה. אכן כתיב להעלות נר תמיד. כי תורה אור. ומכש"כ [ומכל שכן] הקב"ה כולו אור. אבל הנר עיקר תועלת שלו להאיר תוך החושך. וע"ז נבראו בנ"י ונתערבו בין האומות ורשעים וסט"א [וסטרא אחרא] שבעולם הזה [...] וכאשר בנ"י יצאו ממצרים היו מוכנים להטות כל האומות אל הבורא ית' לולי שקדמן עמלק הרשע ימ"ש על הדרך. לכן אחריתו עדי אובד. כי יש לכל אומה באחריתה קצת שייכות ע"י בנ"י זולת עמלק [...]. וכמו שהיה שם שאמר ליהושע וצא הלחם כו' מחר אנכי נצב כו'. שמכח הפנימיות יש להכין בעבורו כלי מלחמה. וכ' אשר עשה לך לשון יחיד ומסיים בצאתכם. כי כשבנ"י באחדות אחד אינו יכול ליגע בהם. ורק אז היו ברפידים שלא הי' להם האחדות כראוי. וזה הנחשלים [...] ואין לו שום מגע בנו בש"ק. אז הזמן לזכור לו איבה ושנאה [...]  ועמלק ידע והבין כי ביציאת מצרים נתחזקו בנ"י לדורות עולם. לכן ויבוא עמלק לבטל ולהחליש כח יצ"מ לערב אותנו [...] וכן איתא במדרשות ע"פ זכרונכם משלי אפר אם אין אתם זכורין למחות עמלק תחזרו למצרים בחומר ובלבנים כו' ע"ש. והקב"ה שילם לעמלק כמדתו ע"י שהכין עצמו ועמד על הדרך למצוא עילה לכשיהי' קצת ירידה לבנ"י. כמו שהי' ברפידים שרפו ידיהם מיד בא. כן מצווין אנחנו לזכור שנאתו תמיד שכשיהי' עת רצון לא נשכח מלמחות אותו…. [שפת אמת, תצוה - זכור, תר"מ]:

להעלות נר תמיד. מנורה שכולה זהב. בתוך חדר מלא זהב. וה'שפת אמת' מלמד אותנו שאל לנו לחפש את האור הגדול שיושיע, לא להבלע בתוך אור זוהר של ציפייה שמישהו ידליק לנו את האורות הגדולים, לא לחיות מהזהב הנוצץ, לשבת בבית חם ולדבר גבוהה על תורה ומצוות, על מחשבות ואידאלים. לצאת החוצה ולהדליק. נר תמיד. מה שבאמת ידחה את החושך, הוא נר התמיד, הלכאורה קטן, של עבודת האדם. מכוחו הוא מאיר לעצמו, מכוחו מאיר לזולתו, נר ועוד נר ועוד נר, משנים את העולם החשוך.

עמלק חשש מהאור הזה. עמלק לא רוצה להשתנות, לא לשנות את העולם. אם הוא ישתנה, הוא מרגיש שיאבד. והוא יודע איך להלחם בנו. איפה למצוא את הנחשלים. איך לזהות את הסדק המדויק להכנס בו. 'וכשרפו ידיהם' מן האחדות, 'מיד בא'.

אפשר להלחם בעמלק. זו לא גזירת גורל לחיות לצידו. צריך לשם כך שני מהלכים. האחד, להכין כלי מלחמה מתאימים. להכיר מה עמלק בא לעשות, לפורר את האחדות, להסיט את המבט מידי משה המופנות מעלה. בהכנת כלי המלחמה צריך לוותר קצת במלחמות הפנימיות ולצאת למלחמה מאוחדים יותר. והשני, לזכור. לעצור ולזכור. כמה שהמנגנון הטבעי מעדיף לשכוח. וכשיש הזדמנות, כשישנה עת רצון, אומר ה'שפת אמת', לא נשכח מלמחות אותו. 

פרשת תרומה - שקלים - ר"ח אדר תשפ"ה

 בס"ד

קר מאוד היה בשבוע האחרון. גם בגלל מזג האוויר. יותר מדי שמש. שקרנית. לא מחממת. קשה היה להתחמם מהדברים הפשוטים. שכבת קרח. מקשה את הלב. מורידה את הראש. ראש חודש אדר. הקור האחרון לפני האביב. כבר אפשר להאמין שהוא יגיע.

התרגלנו לחיות בעולם הטבעי שבו ברור שהזרע ינבט והשתיל יפרח. חכמינו הקדמונים, לעומת זאת, קישרו את פעולת הזריעה לאמונה. "עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים. שהוא מאמין בחיי העולם וזורע" [מדרש תהילים י"ט]. 

להסתכל על השדה הריק, על גרגירי החיטה שהיו יכולים להיות לחם [פוטנציאל וזה…] ועכשיו מתפרקים באדמה [או, איזה קשה לראות אותם מתפרקים!]  וכבר אז, לראות את שדות הזהב [כן, אלו שעכשיו מפורקים]. לקום לעוד יום של עבודת האדם [כי זה יקרה רק אם נעבוד]. ועוד אחד [כי זה לא תמיד בא בקלות] . לחיות אותו, להאמין, כי כבר, בחורף, עכשיו, אני זורע זהב.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

באחד באדר משמיעין על השקלים. למה באדר. ויראה שהוא זמן תשובה כמו אלול סוף השנה. כי גם בניסן ר"ה [ראש השנה]. ובאדר תשובה מאהבה. לכך מרבין בשמחה שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל. [וז"ש משמיעין כו']. שזה ענין השקלים לעורר נדיבות ישראל כי בוודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים [...]. וכן הגיד אא"ז מו"ר זצלה"ה ע"פ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אאע"ה שהוא הנדיבות שבישראל וצריך מנעל שלא תתפשט האהבה לחוץ. [...] כענין [אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכתיב] שימני כחותם כו'. [...] ממילא נתעורר אהבת ה' לישראל ויכולין לשוב בתשובה מתוך שמחה. וניסן ר"ה לחדשים הוא בחי' התחדשות שבא ע"י שמחה ואהבה להשי"ת [שפת אמת, שקלים, תרל"א]:

ניסן ותשרי, ראשי השנה. לכל אחד אופי משלו. לכל אחד מהם צריך להתכונן. מתחילים חודש לפני. אלול ואדר. המלך בשדה. באלול עוד קיץ, אבל הימים מתקצרים, יותר חושך, תחושת יראה לפני החג דוחפת קדימה את התשובה. באדר עוד חורף, אבל הימים מתארכים, יקיצה מתרדמה והאדם מתמלא שמחה ואהבה שיכולה להביא לתשובה גדולה, שיכולה להתפרץ אל מחוץ לגבולות, להטביע ביין, לחשוף סודות.

על פי הקבלה, הגוף הוא כְּנעל לנשמה (למשל נפש החיים, א',ה'). הנעל, הגוף, מצליחה להחזיק את הנשמה כאן בעולם, אבל בתוך הנעל יש רק חלק קטן. כל שאר הנשמה דוחפת למעלה, רוצה עולמות עליונים. האהבה רוצה להתפשט, לתת. מדהים ומסוכן כאחד. צריך להזהר שלא לראות רק את הנעל, צריך להזהר לא להיות מנותקים מהעולם.

השקלים, הנתינה, היא המפתח לסינתזה, אומר ה'שפת אמת'. עיסוק בעולם הבא דרך העולם הזה, רק מחצית של שקל, אפילו מחצית של שקל יכולה להראות כמה, באמת, מה שמעניין אותך הוא הנשמה, המבט כלפי מעלה. מחצית של שקל, משאירה גם את המבט למטה, אל הנעל, יש מה לעשות עם כל האהבה הזאת וזה מתחיל בצעד קטן ומתוכנן. התורה מלמדת אותנו להסתכל על נעל ולראות בה יציבות. אבל, גם, להסתכל על הנעל הקטנה ולהבין את הפרופורציה לכל הגודל שהיא מחזיקה.

משפטים תשפ"ה

 בס"ד

מוסר, הוא, לכאורה, דבר מבלבל. עד כדי כך מבלבל, שבעשרות השנים האחרונות ניסו ללמד אותנו, בשיטות לימוד סובייטיות משהו, שהמוסר הוא כל כך חמקמק, יחסי, נְרָטִיבִי, שקשה מאוד לתפוס אותו. העולם המערבי ניסה להחליף את המוסר עם רגשי אשמה, חמלה, וותרנות והרבה עצימת עיניים ורצון להשאר באזור הנוחות. המוסר נתפס כמשהו שהולכים איתו עם הלב. והמשפט, החלק של המוח, עשה שמיניות באוויר והמציא מילים מפולפלות, כדי בעצם, להכפיף את עצמו אל אותו מוסר "של הלב".

ואז, כשזה מתפוצץ, נשחט, נאנס, נחטף, מורעב לך מול הפרצוף, אז אתה מבין ש… 

לא בטוח. לא כולם מבינים. יש עדיין שבשבילם הרצח של אריאל וכפיר ביבס ז"ל הוא כמו מותם של ילדים פלשתינאים. אני אפילו לא אתעכב להסביר את ההבדל, מי שלא מבין, שידלג. עשרות שנות החינוך הקשה של מוסר נוצרי מעוות המשתקף בספרים, סרטים, מערכת הממשל והמשפט, מקשים על זיהוי ההבדל. "אלו בני אדם ואלו בני אדם", "לנו יש בית עם גג אדום ולהם פחונים [לכאורה]". יש כל מיני תיאוריות להסביר את התופעה הזאת, כנראה שהאשמה שולטת. חשוב להבין את מקורות התופעה, עם זאת, ביום [בתקופה] הזה חשוב להיות מאוד פשוטים. זו האמת, זה הדין, לכן זה גם הטוב. זאת לא האמת, לכן זה הרע. ואת הרע צריך להסיר. ככה. פשוט.

נדמה כי בחינוך זה שונה. בחינוך, אנחנו כן נלך עם הלב. נשפוט פחות. ננסה לראות את הסיפור של כל אחד ואחת. אפילו נרחם. אז, כן, יש הבדל, אבל, אני רוצה לטעון שגם פה, הדין קודם לרחמים. מעבר לכך שאסור לקבל פגיעה, הדין, הוא זה שגורם לי להסתכל מעבר למסכים ולמחיצות. אני לא מרחם עליהם ולכן משקיע, מלמד, מדבר, טוען בשבילן. אני מנסה לשפוט לפי האמת, לראות את האמת מאחורי התנהגויות כאלה ואחרות. רק מתוך הדין, אפשר, להתנהג מעבר לשורת הדין. רק מתוך דרישה למוסר, אפשר לדרוש טוב.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

במדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי השי"ת [השם יתברך] רוצה לעשות משפט ונקמה ברשעים יא) כאשר באמת בנ"י [בני ישראל] זוכין במשפט. רק שזה תלוי בעבודת בני ישראל אם הולכין במשפט אמת בכל דבר. ואם השי"ת צריך לעשות עמנו לפנים משורת הדין אין יכול לעשות משפט ברשעים. וז"ש [וזה שכתוב] אשר תשים לפניהם כי משפט השי"ת תלוי בעבודת בנ"י כנ"ל [שפת אמת, משפטים, תרל"ד]:

"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" אמרו המלאכים לקב"ה על ים סוף. למה אתה בוחר להשמיד את המצרים? מה האפליה הזאת? מדרש תמוה ביותר. כאילו נלקח מבית הדין בהאג. מה שונה מישראל וממצרים??? הם שעבדו, רצחו ואנסו!!! אבל, רגע יגיד המלאך סמאל [ילקוט שמות רלד] יש לי נרטיב אחר, תראו את המכות, כמה סבל עבר על מצרים, כמה ילדים מתו להם. שר הים משתכנע ורוצה להטביע דווקא את ישראל. הקב"ה מקיים משפט. דין. אין דין ישראל כדין מצרים. אלו במזיד, אלו בשוגג. אלו חטאו מתוך כוונה להרע, אלו מתוך טירוף הדעת. המשפט נחרץ ושר הים עובר מנסיון הטבעת ישראל להטבעת המצרים ['וישובו המים'].

משה, נסיך מצרים גדל ויוצא לראות את [מי הם] אחיו. המצרים או ישראל. כאשר הוא רואה עוול מצרי הוא שופט את המצרי וטוען כי ישראל הם אחיו, כאשר הוא רואה עוול עברי, הוא כבר לא יודע והולך 'לחפש את עצמו' במדין, עד גילוי האמת במעמד הסנה.

אומר ה'שפת אמת' הקב"ה רוצה לנהל את עולמו במשפט. לנקום ברשעים. אבל, הוא משאיר את העבודה לנו. סומך עלינו, אפילו החליט להיות תלוי בנו [עד כי כך]. אם אנחנו לא נעשה את זה, אם אנחנו לא נדע לשפוט, אם מערכת המשפט שלנו תהיה מקולקלת, זה לא יקרה. אם אנחנו נרצה לקבל 'הנחות', אם אנחנו נעשה הנחות באמת שיובילו לעיוותים מוסריים, התוצאה הישירה של זה היא גדילת הרשע. רק אם נביט פנימה, נגלה את האמת, נתקן את מערכת המשפט,  כך שהדין יביא את המוסר, רק אם אנחנו נהיה מוכנים להלחם ברשע, רק אז, זה יקרה. אריאל, כפיר, מיליוני אחרים, אנ"ד. אנחנו נקום דמכם. מתוך משפט. מתוך מוסר.

יתרו תשפ"ה

 בס"ד

"הפקיד הוא עירום!!" זעק המלך.

בקצה הקהל, מאחור, נשמעו קריאות של צחוק, הקלה ושמחה.

ואז, שקט. העם תהה, שמא המלך השתבש בדעתו. הרי לפקיד יש גלימה שחורה ויפה, הרי הוא מדבר במילים כל כך גבוהות. כבר שנים הוא מתהלך בבגדיו. תמיד הם חדשים. ויפים. ונכונים. ואולי, בכלל, הפקיד הוא המלך???

הפשטות והישירות של נשיא ארה"ב טראמפ, בה הוא הניח על השולחן, כתכנית עבודה, את ה'יום שאחרי' המלחמה כ… ניצחון. אמיתי. מילים שנאמרו בחדרי חדרים עשרות שנים, או, לחלופין, מי שהעז לומר אותן בקול נדחק אל השוליים ההזויים, פתאום נמרחות על כל עיתון וגם מי שלא מסכים איתן, נאלץ להתמודד איתן כדיעה לגיטימית.

תבניות חשיבה. סדרה של הנחות ואמונות בסיסיות בהם אנשים מחזיקים ולפיהן מפרשים את העולם. איך אני תופס את העולם, את הערכים, את המציאות, את עצמי. מיליוני גירויים עוברים דרך המוח בכל רגע נתון והמוח נאלץ לברור אותן על פי נסיונו ועל פי מה שנתפס אצלו כמסייע לשרידוּת וכך הוא יוצר את התבניות בהן האדם מפרש את העולם ומתנהל בו. לתבניות החשיבה יתרון בתגובה מהירה ואוטומטית, אך היתרון יכול להיות לחיסרון בתנאי חיים משתנים. והם משתנים.

אל מול התבנית עומדת הגמישות. עומדת הבחירה. עומדת התשובה. עד כמה אני פועל בתבנית, מסתובב עם השכל שלי והנפש שלי בתוך אותו מעגל סגור. האם אני מסוגל לזהות בכלל את המעגל הזה, שלא לדבר על לצאת ממנו רגע ולנסות להביט עם משקפיים קצת אחרות על המציאות. כמה אני מסוגל לאתגר את הדיעה שלי, את הרעיונות שלי, את הנפש שלי. 

האזנה פנימה. כמה אני חוזר שוב ושוב על מה שלא עושה לי כבר טוב. הקשבה לאחר. לבחון את המעגל והתבניות של המחשבות והאידאלים שלי. להביט הצידה. איך אני יכול, לצעוק לו, 'המעגל הוא עירום', אַת בתוך אותו סיבוב, אני רואה את הקושי, אני אעזור לך לשנות זווית (גם אם זה יכאב). 

כל אחד צריך איזה ג'ינג'י(ת) שיצעק לו את זה…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

הקדמת יתרו קודם קבלת התורה. נראה כי עמלק רצה להרוס מתן תורה. וע"י יתרו ניתקן מה שקילקל עמלק כדאיתא במדרש לץ תכה ופתי יערים כו'. דהנה מתן תורה היה לתקן מעשה בראשית [...] והנה בנ"י מסרו נפשם לקבלת התורה והקדימו נעשה לנשמע. רק כל האומות היו צריכין לבטל עצמם לבנ"י. והיה ניתקן הכל. ובאמת נתבטלו כדכתיב שמעו עמים ירגזון. לבד עמלק. אף שהבין גדולת בנ"י וממשלת השי"ת. עכ"ז [עם כל זה] בא וילחם ומסר נפשו ע"ז [על זה] לרעה. ולכן הקב"ה ימחה את שמו. ויתרו תיקן שכל האומות נמשכו אחריו. ולא אחר עמלק. ובוודאי כל הקילקולים שנעשה אח"כ בעגל. הכל הי' ע"י עמלק הרשע ימח שמו [שפת אמת, יתרו, תרל"ה]:

בעשרה מאמרות נברא העולם. טבע. פיזיקה, כימיה, ביולוגיה. אלוהים הסתתר מאחורי העולם שברא. אלפיים שנות גדילת האדם העצמאי ואז, התגלות גדולה, עשרת הדיברות שיפתחו את אותן 'חלונות' אטומים של חוקי הבריאה. לא לישראל בלבד, לכל העולם. היציאה של מצרים תושלם. 

את זה ניסה עמלק למנוע. אפילו במחיר נפשו. את זה יתרו ניסה לתקן. הגוי שעבד והכיר את כל העבודה הזרה בעולם, היה יכול להיות נקודת החיבור, ההשקה שבין ישראל לעמים. ישראל שיקבלו את התורה, לא לעצמם בלבד, אלא ככהנים לאנושות. ההיסטוריה, שהייתה יכולה להסתיים שם, ממשיכה להתגלגל. עמלק, יתרו וישראל. 

ישראל שבויים בתבנית החשיבה של עבדים, של גלות. מתקשים להאמין בעצמם. עמלק 'רוכב' על התחושה הזאת, על ה'זנב' הישראלי. יתרו משמש לישראל כעיניים. לצאת מהתבנית, מהמעגל. להסתגל ולומר 'זה עמלק!', מלחמה מדור דור. לצאת מהמעגל הפנים יהודי קהילתי ולומר 'זה יתרו!' ולהביא את היום שאחרי…