תצווה - זכור תשפ"ה

 בס"ד

דופמין. המוליך העצבי של התשוקה. העונג שבחיפוש ובגילוי. מה יהיה השלב הבא? מה יקרה עכשיו? הביולוגיה שלנו רוצה עונג, מחפשת דופמין, ולכן אנחנו מחפשים ריגושים, דברים חדשים, סקרנות וציפייה. כשאנחנו בתוך החיפוש, הריגוש, הבנייה, אנחנו לא רעבים, לא צמאים ולא צריכים לישון. נכנסים למרחב אחר של מציאות ויכולים להיות פרודוקטיביים, חדשניים עד כדי אומנות. או, לחלופין, לגלול שעות ברשת החברתית, לבדוק כמה צפו בבלוג שכתבנו (לא אני, כמובן, אנשים אחרים), לחפש את המתכון הכי מעניין, את המסעדה והקפה הכי טובים (אבל לא בהכרח להכין את האוכל, או לצאת לשם), העיקר שיש דופמין.

החכמה היא להבין את המצב בו חסר לך דופמין וללכת לחפש אותו. החכמה היא להבין את המצב בו יש לך עודף דופמין ששובה אותך בתוך כלא המטריקס ומקשה עלייך להיות אתה. זיהוי המצבים האלה, הוא לא פחות ממשנה חיים. לשלוט בדופמין. לשלוט בעצמך. יש דרכים. יש שיטות. תשנה מדי פעם. תתחדש, תתאתגר וגם, תגלה ממה מופרש לך דופמין שלא מקדם אותך ותעשה "צומות דופמין". 24 שעות בלי….

ואני. יוצא למסע. אסיים השנה ב"ה את עבודתי באולפנה בקצרין. במקום שהיה לי בית של התפתחות והעצמה ב-14 השנים האחרונות. יוצא ממנו כשאני אוהב אותו מאוד, יוצא למסע אישי לחדש את מאגרי הדופמין. לראות מה עוד אני יכול לעשות, איפה עוד אני יכול להתפתח. ההתחדשות מרגשת, קצת מפחידה. הפרידה מאפשרת לראות יותר טוב, מרגשת באופן אחד, מרגשת לא פחות באופן אחר... מסיים בהשלמה. מסיים בתודה.

היה לנו עודף דופמין של שקט. התרגשנו מחלומות של שלום. הדופמין הציף אותנו בציפייה על האפשרויות הבלתי נגמרות של כל מה שיש לעולם החומרי להציע לנו. גם העולם הרוחני שבה אותנו בדברי תורה גבוהים וערטילאיים, או, להבדיל, בתורות רוחניות אחרות. התמכרנו. הורעלנו. לא עשינו תהליכי גמילה מדורגים, קיבלנו משהו אחר…

צא.

הלחם בעמלק.

חייב לצאת מהשקט. המדומה. כי אם לא תצא, לא תוכל ל..

עצור. זכור.

צא.

אל תשכח.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

תצוה ופ' זכור במדרש יפה פרי תואר כו'. הענין הוא כי אין צריך לאורה. אכן כתיב להעלות נר תמיד. כי תורה אור. ומכש"כ [ומכל שכן] הקב"ה כולו אור. אבל הנר עיקר תועלת שלו להאיר תוך החושך. וע"ז נבראו בנ"י ונתערבו בין האומות ורשעים וסט"א [וסטרא אחרא] שבעולם הזה [...] וכאשר בנ"י יצאו ממצרים היו מוכנים להטות כל האומות אל הבורא ית' לולי שקדמן עמלק הרשע ימ"ש על הדרך. לכן אחריתו עדי אובד. כי יש לכל אומה באחריתה קצת שייכות ע"י בנ"י זולת עמלק [...]. וכמו שהיה שם שאמר ליהושע וצא הלחם כו' מחר אנכי נצב כו'. שמכח הפנימיות יש להכין בעבורו כלי מלחמה. וכ' אשר עשה לך לשון יחיד ומסיים בצאתכם. כי כשבנ"י באחדות אחד אינו יכול ליגע בהם. ורק אז היו ברפידים שלא הי' להם האחדות כראוי. וזה הנחשלים [...] ואין לו שום מגע בנו בש"ק. אז הזמן לזכור לו איבה ושנאה [...]  ועמלק ידע והבין כי ביציאת מצרים נתחזקו בנ"י לדורות עולם. לכן ויבוא עמלק לבטל ולהחליש כח יצ"מ לערב אותנו [...] וכן איתא במדרשות ע"פ זכרונכם משלי אפר אם אין אתם זכורין למחות עמלק תחזרו למצרים בחומר ובלבנים כו' ע"ש. והקב"ה שילם לעמלק כמדתו ע"י שהכין עצמו ועמד על הדרך למצוא עילה לכשיהי' קצת ירידה לבנ"י. כמו שהי' ברפידים שרפו ידיהם מיד בא. כן מצווין אנחנו לזכור שנאתו תמיד שכשיהי' עת רצון לא נשכח מלמחות אותו…. [שפת אמת, תצוה - זכור, תר"מ]:

להעלות נר תמיד. מנורה שכולה זהב. בתוך חדר מלא זהב. וה'שפת אמת' מלמד אותנו שאל לנו לחפש את האור הגדול שיושיע, לא להבלע בתוך אור זוהר של ציפייה שמישהו ידליק לנו את האורות הגדולים, לא לחיות מהזהב הנוצץ, לשבת בבית חם ולדבר גבוהה על תורה ומצוות, על מחשבות ואידאלים. לצאת החוצה ולהדליק. נר תמיד. מה שבאמת ידחה את החושך, הוא נר התמיד, הלכאורה קטן, של עבודת האדם. מכוחו הוא מאיר לעצמו, מכוחו מאיר לזולתו, נר ועוד נר ועוד נר, משנים את העולם החשוך.

עמלק חשש מהאור הזה. עמלק לא רוצה להשתנות, לא לשנות את העולם. אם הוא ישתנה, הוא מרגיש שיאבד. והוא יודע איך להלחם בנו. איפה למצוא את הנחשלים. איך לזהות את הסדק המדויק להכנס בו. 'וכשרפו ידיהם' מן האחדות, 'מיד בא'.

אפשר להלחם בעמלק. זו לא גזירת גורל לחיות לצידו. צריך לשם כך שני מהלכים. האחד, להכין כלי מלחמה מתאימים. להכיר מה עמלק בא לעשות, לפורר את האחדות, להסיט את המבט מידי משה המופנות מעלה. בהכנת כלי המלחמה צריך לוותר קצת במלחמות הפנימיות ולצאת למלחמה מאוחדים יותר. והשני, לזכור. לעצור ולזכור. כמה שהמנגנון הטבעי מעדיף לשכוח. וכשיש הזדמנות, כשישנה עת רצון, אומר ה'שפת אמת', לא נשכח מלמחות אותו.