בס"ד
פחדתי לומר
שעמדתי.
על יאורי
אלוהי שאני,
עשיתיני.
להסתכל לפנות בוקר
במים
צלולים,
במראה.
לדעת שאני,
אדם.
לחלום על
שינוי.
יריחו. כל כך קל לשכוח היום עד כמה העיר הזאת טבועה עמוק בהיסטוריה של העם שלנו. כיבוש הבכורה בארץ, מנעולה של ארץ ישראל, קשר עמוק לירושלים ולבית המקדש ומלכות החשמונאים. היום, שטח A, סיסמת הניתוק שלנו מהארץ - "עזה ויריחו תחילה" (למי שזוכר, אי שם, בהסכמי אוסלו הארורים). ובחנוכה זה אפשרי, להכנס, לחוות את העיר וההיסטוריה שלה, לחזור קצת להתחבר. יצאנו לסיור בארמונות החשמונאים שבפאתי העיר. כמעט כולם רק מהמגזר הדתי - לאומי על גווניו, הלא מאוד רבים. עוד סמל לחוסר ההצלחה שלנו, של כל המגזרים, להעביר הלאה ערכים, ציונות ומסורת.
את הקבוצה שלנו הובילה נועה, בוגרת האולפנה במגמות ביולוגיה - רפואה, תלמידתי היקרה. הייתה חוויה מיוחדת לשבת ולהקשיב לה, להפוך את התפקידים. מעבר לתוכן ולמתודה, מעבר לשושלת החשמונאים הפתלתלה שללמוד עליה כל כך רלוונטי, בימים ההם - ממש בזמן הזה. לראות אותה מובילה, את עידו עוקב אחריה באדיקות (אבל כמובן לא מראה רגשות..:), סימל אצלי את שבירת הגבולות של ה'תן וקח' הכאילו כל כך מובנה בתוך מערכת החינוך.
גם בפדגוגיה שאני מנסה לאמץ, אבל בעיקר בתחושה הפנימית שאני מנסה להפנים ולשדר החוצה, אין נותן ומקבל ברורים, אין צד אחד שפעיל וצד שני שסביל. מה שעובר דרכי לא עובר כמשפך, אלא, כמסננת ונפה. מה שיוצא בצד השני של האינטראקציה עם האדם ועם נושא הלימוד, הוא שלי, הוא שלנו. הפריה הדדית. אני חש התפתחות, חוויה, שותפות ברגשות מכל הקשת, למידה והתקדמות, לא פחות ממה, שאני מקווה, חשות התלמידות.
"תנו לי נקודת משען וארים את העולם" אמר ארכימדס. ובאמת, עם נקודת משען טובה, הכל אפשרי. בקשר הדדי טוב, אתה נקודת משען - ונשען. התלות ההדדית, ההחזקה המשותפת שלא נותנת לאף אחד ליפול, שמאירה בכל אחד את חוזקותיו, שמחליקה לכל אחד את פגמיו, שמאפשרת לגדול.
במדרש רק הכסא אגדל אנו למדין מפרשתו של פרעה כו' והיית רק למעלה ע"ש. דקשה מה הוצרך להתנות זאת הלא אמר על פיך ישק כל עמי ומהיכא תיתי שיהיה שוה למלך. וגם מה לשון אגדל. רק כל כוונת פרעה שהקים ליוסף בעבור כי הוא חכם ויתגדל כסאו על ידו. וזה שהתנה רק שהכסא יגדל על ידו. וכמו כן אנו למדין שכל הרמת בנ"י צריך להיות לשם שמים להיות עיניהם ולבן של בני ישראל רק למעלה [שפת אמת, מקץ, תרמ"ז]:
לפרעה יש דרישה מיוסף. כל מה שתעשה - צריך לגרום לי להיות מכובד יותר, גדול יותר, כך מפרש ה'שפת אמת' את הביטוי "רק הכסא אגדל ממך". אפשר לראות כאן מהלך פוליטי ציני של מלך, שמצד אחד מזהה הזדמנות להצלת ממלכתו, מצד שני, לגדל מנהיג חזק לידך זה מסוכן. לכן, אומר פרעה ליוסף, אין לי בעיה שתגדל, כל עוד גם אני גדל מזה.
ואולי באמת לזה התכוון פרעה וכבר אנחנו יודעים מה קורה לו כשהוא "שוכח" את יוסף, כשהוא כבר לא משרת את האינטרסים הפוליטיים שלו. אבל, אולי, הוא התכוון למשהו אחר. וגם אם לא, אנחנו יכולים להתכוון לזה. ללמוד מזה. איך אחד מרים את חברו מבור הכלא, מהמקום הנמוך ביותר וגדל מזה בעצמו. איך פרעה ויוסף יכולים להיות נקודת המשען ההדדית האחד של השני. איך בניגוד לחוקי הפיזיקה, אך במתאם כל כך גדול לחוקי הנפש, אני יכול להרים אותך ולהתרומם מזה, מה שגורם גם לך להתרומם ואז אני…
ה'שפת אמת' לוקח את זה גם לקשר בין ריבונו של עולם לבני ישראל. איך ההרמה של בני ישראל גורמת, או צריכה לגרום להרמה של הקב"ה בעולם. עד כדי כך. נכון, את עצמותו זה לא ישנה, אבל יש לנו את הכוח - והחובה, לשנות ולהרים את הופעתו בעולם. "רק הכסא" - יותר מרמז על כסא הכבוד.
עד כדי כך ניתן בנו הכוח. לשם כך ניתן בנו הכוח. כל כוח שהוא. כל יכולת שהיא. להוות נקודת משען - ולהתרומם.
שבת שלום וחנוכה שמח,
איתן.
למי שרוצה להרחיב, עוד פסקה של ה'שפת אמת' לחנוכה המביע את הרעיון הזה:
כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס. כי כפי מה שעושה הקב"ה לנו נסים כמו כן צריכין אנחנו לעבוד לפניו יותר מכח הטבע. כי הארת הנס שנעשה לאדם הוא מוסיף כח בו למעלה מהטבע ומגביה מדריגתו. וזה להתנוסס. לכן בימים אלו יש לנו להתחזק בעבודתו ית'. וכן מה שמברכין והגיענו לזמן הזה ג"כ הפי' שיש לנו נגיעה ודביקות בהארת הימים הללו ובודאי יש לכל איש ישראל שייכות להארת הנסים אף שאינו מרגיש בנפשו צריך להאמין בזה וכפי גודל האמונה והשתוקקות יכולין אח"כ להרגיש בההארה ג"כ כנ"ל [שפת אמת, חנוכה, תרל"ו]:
