בס"ד
רוצה לבד. רק אני. אני יכול. אל תעזור לי. אלו המילים וזה הרצון של ילד בן…. שנתיים - שלוש. כאילו כבר הגיע לשיא התפתחותו, העולל החצוף מרגיש שהוא כל יכול. טוב, הוא לא. ואתה ממהר לעבודה והוא מחליט לעשות הכל בעצמו וכל מה שבא לך זה לעשות את הדברים במקומו, להעיף אותו לגן ולצאת לעיסוקיך.
תעזור לי. אני לא מסוגל. לא לימדו אותי. זה לא בשבילי. אני פשוט לא יכול. ואלו המילים והרצונות של ילד בן…. 15,16,17. כאילו חזרנו אחורה. הנער המתבגר, שמצד אחד רוצה את עולמו הפרטי, שמתקשה לשתף וחושב שלא יבינו אותו, חש לא מעט פעמים את תחושת חוסר המסוגלוּת הזאת, דווקא כאשר הוא נמצא בזמן שיא ההתפתחות השכלית שלו והוא עוד לא כבול בקשרי הפרנסה והמשפחה (טוב, חוץ משיעורי בית במתמטיקה…).
אצל בן השלוש מדובר בהתפתחות נורמלית. הקפיצה השכלית והמוטורית (תנועתית) שהוא חווה נותנת לו את תחושת המסוגלות והנפרדוּת מהתלות בהורים עוברת עוד שלב. אצל הנער, לעומת זאת, לדעתי, מדובר במחלה. היא לא פוגעת בכל תחומי החיים (למשל תחושת המסוגלות בנהיגה…) או בכולם, אבל גם כאן ישנה קפיצה התפתחותית משמעותית של היכולות השכליות ובנפרדוּת מההורים ומהתלות בהם והיית מצפה למרד גלוי יותר, לדרישה להוביל, לשנות, לא ללכת בתלם, לא לרצות להיות רתום בשרשרת שמובילה אותו בשביל קבוע מראש, שביל שסללו אחרים.
כל מי שעוסק בחינוך כבר יודע לדקלם מה עשתה המהפכה התעשייתית לעולם החינוך, או האילוף. האחידות, הדקלום, דיכוי היצירתיות ועוד.. האחריות להחזיר את הגלגל לאחור היא עלינו, ההורים, המורים, המחנכים, לא פחות מאשר היא נמצאת על כתפי הנערים. אף אחד לא פטור מלראות את הבעיה ולנסות לתקן. אפשר לדבר על "מיומנויות המאה ה-21'", אבל אתן לכם דוגמה דווקא מהמאה ה-12':
"ראיתי את גודל תשוקתך… תליתי בך תקוות… החילותי איפה לרמוז לך רמזים ולסמן לך סימנים והנה ראיתיך מבקש ממני להוסיף…".
את המילים האלו כתב הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף בן רבי יהודה שיצא למסע ארוך וקשה ממרוקו למצרים כדי ללמוד אצלו. בשבילו ובשביל שכמותו כתב הרמב"ם את הספר 'מורה נבוכים'. [המכתב מצוי בהקדמת הספר אותו התחלתי ללמוד השבוע בסדרת שיעורים חדשה של הרב שרקי. מי שמעוניין…]
הרמב"ם לא "האכיל" את תלמידו בחוכמה. לא נתן לו שיעורים "פרונטליים", לא נאם על חשיבות הלימוד. הוא דחף, הוא משך, הוא כיוון והתלמיד נמשך בכוחו הוא אחרי החוכמה. זה נכון ללימוד, אבל לא פחות נכון לכל תחום אחר. החל מאמונה, דרך הלימוד כיצד להיות אזרח משפיע, התנדבות וכל חכמה ועשייה אחרת. אז במאה ה-21', עידן החכמה הגדולה, בואו נלמד מהמאה ה-12'. כולנו, נוער בהווה ונוער בעבר כאחד..
בפסוק בי נשבעתי כו' יען עשית הדבר הזה כו' ברך אברכך ארבה את זרעך כו'. קשה, כי אלה הברכות והבטחות כבר הבטיח לו הקב"ה קודם הנסיון ומה השכר? אכן, זה השכר שיהי' לו כל אלה הברכות בזכות מעשיו ומקודם כתיב ויחשבה לו צדקה ואאע"ה [אברהם אבינו עליו השלום] ביקש שיהי' הכל עפ"י מעשיו. ואמת שמה שבא בזכות מעשה האדם הוא קיים לעד. וזה עצמו מה שביקש על הבנים אף שהאמין בהבטחתו ית' רק שזה הי' מבוקשו לזכות בעצמו לכל זה וז"ש יען כו' פי' בזכות מעשיך יהי' לך כל זה [שפת אמת, וירא, תרל"ו]:
ניסיון העקידה נחשב לניסיון הקשה ביותר מתוך עשרת הנסיונות שנתנסה בהם אברהם. וב"טקס" חגיגי בסיכום של הניסיון, מבטיח הקב"ה לאברהם - הבטחות שהוא כבר קיבל קודם… מסביר ה'שפת אמת' כי המתנה הגדולה ביותר שאברהם קיבל לאחר העקידה, השכר הגדול ביותר, היא הזכות. לא החסד, לא הצדקה. לא עוד בחירה אלוהית בלבד. אין שום רמז בכתוב מדוע נבחר אברהם. לכאורה על פי הפשט אברהם נבחר אך ורק בזכות היותו צאצא שֶמי ממשפחת עֶבֶר. אבל, אחרי העקידה כבר יש הסבר לבחירה הזאת, כבר ניתן לומר "יען אשר עשית…".
הקב"ה בונה את הזירה, מכין את הכלים, מסדר את התפאורה, נותן דחיפה ומשאיר את הבמה, את העשייה לאברהם. ומה שאברהם, ומה שאדם בכלל, זוכה במעשיו הוא, "קיים לעד". זה קנוי לאדם ולכל ההשפעה שהוא השפיע בעולם. מאז אברהם, עם ישראל ממשיך לקבל דחיפות כאלה, חלקן גלויות יותר, חלקן גלויות פחות. האורות דלוקים, הבמה שלנו, קדימה, לעשות.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה