ויצא תשפ"ב

 בס"ד

אם אתם לא יודעים מהו הנושא של חודש ארגון סימן שעברתם את גיל 18 ועדיין אין לכם ילדים בגיל המתאים. שתדעו, שאתם חיים עכשיו במנותק מהאירוע העולמי המרכזי ששיאו הוא מלחמת גואש מטורפת… צחוק בצד, תנועת בני עקיבא (ותנועות נוער אחרות) על הגואש, ערבי השוקולד והצ'ופרים עושים חינוך. גם כשנדמה שמדובר בכיף בלבד, או, לחלופין, לא כיף בכלל כשהחניכים משתוללים ואי אפשר בכלל לדבר, משהו נטמע. משהו מחלחל. ההשתייכות. הערכים. לאט לאט. קמעא, קמעא… רק כשאתה מסתכל אחורה ממרחק השנים, אתה יכול לראות עד כמה ההשתייכות הזאת חשובה, עד כמה קיבלת ערכים.

זה הנושא. "קמעא קמעא". לאט, לאט. המשפט הזה, או שמרגיע אותך, או שמשגע אותך. או שאתה נינוח ולא מפחד מדרך ארוכה, או שאתה כבר רוצה שזה יקרה. למה להתעכב? מה הנחת הזאת? למה לא לפחד מדרך ארוכה???

אנחנו נוהגים לדבר כנגד ה"עכשוויזם" (שלום / משיח) ובוטחים ב"נצחון", בישועה שעוד תבוא, מתי שהוא, אבל בטוח. אם לא היום, אז מחר ואם לא מחר, אז מחרתיים או שנות אלפיים… כמו מעשים רבים וכמו במידות, אני חושב שגם כאן, דרך האמצע, או השילוב, היא הנכונה. אני צריך לעשות הכל כדי שזה יקרה כבר עכשיו. זו ההשתדלות שלי. עם זאת, יש לי ביטחון שגם אם זה יתעכב, זה עוד יבוא. מין תנועה כפולה או תודעה כפולה, שלא פשוט לפתח. מעבר לרמה הלאומית, גם ברמה האישית, נדמה לי שזה יכול לבוא כאשר מתפתחת תחושה של מסוגלות עצמי, של חיוניות. יש לי תפקיד אישי וצריך לעשות אותו כאן ועכשיו. אין לבזבז זמן. וכדי שאני באמת אהיה מסוגל לעשות אותו, אני צריך לעשות עם עצמי תהליך מדורג של התפתחות. כך, שמצד אחד אני מצוי בעשייה מתמדת ומצד שני, אני יכול לסלוח לעצמי שלא הכל מוכן כאן ועכשיו. אני מתפתח, אני גדל קמעא קמעא, כאן ועכשיו.

והאבן גדולה כו' וגללו כו'. וביעקב כתיב ויגל. כמ"ש בספרים על הכובש את יצרו שהוא גדול יותר ממי שאינו שומע לו. רק הוא כובשו להיות כפוף תחתיו. וכל מי שצריך לשאוב מפי הבאר צריך לגלול זה היצה"ר. אבל הוא לשעה והשיבו למקומו כו' כמ"ש במדרש. אבל ביעקב ויגל לשון גילוי שנתגלה ע"י. כל הפנימיות שיש בהאבן עצמו. הוא היצה"ר. שנהפך לטוב. ובירר שהכל טוב. כמו שיהי' לעתיד הכל מתוקן. וזה החילוק בין וגללו לויגל כנ"ל… [שפת אמת, ויצא, תרל"ה]:

שתי תנועות שונות של הסרת האבן הגדולה מעל פי הבאר. אנשי חרן, צריכים לחכות, להתקבץ, קמעא קמעא, להתאמץ ואז האבן נגללת (ג.ל.ל) מעל פי הבאר וניתן לשתות מים חיים. יעקב, לא מחכה, מיד כשהוא מרגיש את הצורך הוא מגלה (ג.ל.י) את האבן ומשקה את הצאן.

לא רק סיפור ניסי, מסביר ה'שפת אמת', אלא, הדרכה רוחנית להתגבר על קשיים, להתמודד וגם לחנך ולהוביל. פעולה נכונה, מהירה ומדויקת שווה, לפעמים, הרבה יותר מפעולות רבות ואיטיות. היכולת של יעקב (אב הקשיים וההתמודדויות) להבין את הקושי שעומד מולו, לעמוד על השורש שלו, לראות מה שטוב בו, בקושי עצמו, מה שהוא יכול להצמיח והנה, הבעיה נפתרה מעצמה. האבן שנראתה כל כך כבדה, מתגלה פתאום קלה כל כך.

אחרי זה באו עליו עשרים שנות שמחות, קשיים ותהליכים איטיים של הטמעה, גיבוש המשפחה וגיבוש הזהות. עד ששוב, במהלך אחד מהיר בהתמודדות עם שרו של עשיו, הפחד הגדול של העבר שחוזר, יעקב, מצליח, שוב, לגלות גם בפחד הזה את הכוחות הפנימיים הטובים המניעים אותו. הוא מאמץ אותם אליו והופך לישראל.

אחר כך יבואו עליו ועל בניו רגעים של מיד, שנים של קמעא קמעא. הם ימשיכו לא להחמיץ כל רגע לעשות, הגאולה יכולה לבוא בשנייה. הם ימשיכו לעשות את זה שוב ושוב, קמעא, קמעא. אולי זו גם המשמעות של "בְּעִתָּה [בזמנה, לאט לאט] אחישנה [מהר, כאן ועכשיו]".

שבת שלום,

איתן.