בס"ד
רוצה לבעור. צריך לבעור.
סימן ראשון לדיכאון, הוא הכבוי, השקט, אין אש, אין אש.
איך אפשר לעבור ליד, לחיות ליד, אין אש, אין חום, אין לתת, אין לקבל.
גם,
איך אפשר, לבעור בלי להישרף, להושיט יד, בלי לקבל, כוויה.
להתקרב לאש, להושיט, לב, חשוף, להתחמם, כמה הוא פועם. כמה דם זורם, כמה עומק אתה מגלה.
כוויה, אחת, קטנה, ועוד, כמה, בלי ששמת לב, ואחת שכבר ממש, יותר…. כמה פועם, ככה כואב.
אז לובש, חליפת מגן, חסינת אש, חסינת חום, פחות, כואב, זה פחות, זה פחות. להסתפק? להסתכן?
להתקרב, שוב, לאש?
ללמוד מחדש, איך,
להתקרב, שוב, לאש.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בלבת אש. כי האש יש לו כמה בחינות, כדאיתא בזוה"ק [בזוהר הקדוש] וארא וכמה דוכתי [מקומות]. כי אש שמבחוץ ולמטה שורף. ואש הפנימי שמרומז על אספקלריא המאירה אינו שורף. ובזה האש נראה למרע"ה [למשה רבינו עליו השלום]. ולכן לא נשרף הסנה. וז"ש המראה הגדול הזה. וכדאיתא במדרש 'כדי ללבבו' שהראהו האש הגדולה שבשעת מתן תורה. ובאמת א"י [אין יכול] לבוא לאש הזה קודם אש שלמטה. וגאולת מצרים הי' באש השורף ובו כלו המצרים. ואח"כ זכו למתן תורה לאש הפנימי. וכ"ז [וכל זה] הראה הקב"ה למרע"ה כי תכלית האש הוא כח הפנימי הנ"ל וזהו בלבת אש פנימיות האש כנ"ל [שפת אמת, שמות, תרל"ה]:
בלי אש, אין חיים. גם, הורגת, האש. המדרש ובעקבותיו הזוהר מבחינים בין שני סוגים של אש. חיצונית שורפת ופנימית שמאירה, מלמדת, מגלה. היינו, אולי, רוצים לחיות בלי אותה אש חיצונית, בלי מכשולים, בלי כוויות, רק אור יקרות וטמפרטורה חמימה כזאת, אידאלית. זה לא עניין של מדרגות, אומר ה'שפת אמת', זה עניין של הדרגה.
צריך לעבור גם באותה אש חיצונית, משהו צריך להישרף, יש, אפילו מקום לכוויה, לכאב, לכישלון, במיוחד, בדרך לעצמאות, בדרך לחירות. הפרשה תסתיים בכאב של משה, עד כדי הטחת דברים כלפי מעלה. אנחנו נחנקים מהעבודה, זועק משה, נשרפים ו'הצל לא הצלת את עמך'. לכן, כתרופה מקדימה, הקב"ה הראה למשה את האש הפנימית. יש תכלית. היא תגיע. 'עתה תראה'. בתוך הסבל, בתוך מה שנראה אבוד, בכאבי הלידה והגדילה, זכור את מראה האש הפנימית, את הסנה שאיננו אוּכּל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה