בס"ד
"האחר הוא הגיהנום שלי", ציטטתי את סארטר בשבוע שעבר.
"כל עוד אין אחר, אין אחריות", קוראים לעומתו פסיכואנליטיקאים רבים של העת החדשה ובהם אוגדן. מסתבר, שיש צורך בסיסי - התפתחותי ממש, בלעזור, בלסייע, בלראות שלא הכל סובב סביבי. שהתקדמותי כאדם, היא ההבנה, שאם אצלי מתפתחות מחשבות, רעיונות ורגשות, כנראה, שהם מתפתחים גם אצל האחר.
שוקינג (יש לקרוא במבטא טינאייג'רי כבד.. 🙂).
אז תרגישו טוב, הפסיכולוגיה "לטובתנו"!
ואז, תפתחו רדיו / טלוויזיה. שנת בחירות. ובכל המהדורות, הכוכב - סארטר. אתה אחר - אתה גיהנום.
לא פחות. לא 'טועה בגדול', לא 'חסר הבנה', אפילו לא - 'לא מוסרי'. הגיהנום המוחלט. אתה ההשמדה אתה החורבן. ואיך אמרה חברת כנסת מסוימת, 'להם, אי אפשר להושיט יד'.
רפרפתי אתמול בעיתון בתחנה. "זו תהיה השנה של העם". שנת בחירות, כתב עיתונאי שאיני זוכר את שמו, היא היכולת שלנו לא רק לקבוע למי נצביע, אלא, להשפיע על השיח. כן, גם של הפוליטיקאים. אותו כתב אופטימי, מאמין בכוח של העם מלמטה, לבקש, לדרוש, שיח אחר. שיח נקי יותר שיח של אחריות. 'אחריות' לא ככתב אשמה, אלא, 'אחריות' כשיא ההתפתחות הפסיכולוגית של כל אחד מאיתנו. אני מרגיש אחריות. בעצמי. לא מנסה לפתח אותה אצל מישהו אחר.
"ירידה בעוצמת הדחפים ועלייה ביכולות הקוגניטיביות" כתבה מלאני קליין על הילד החמוד שמתפתח לכיוון האחריות. מה אומרים? נאמץ? נחזור קצת לילדות? נעשה עוד סבב התפתחות? פחות דחפים? פחות לכתוב / לשתף באופן אוטומטי, פוסטים של 'האחר מהגיהנום'? לטעון, להתווכח, לשתף בוויכוח קצת יותר אינטליגנטי?
לראות את האחר, מוציא מהבדידות, מוציא מהסבל, עושה לנו טוב, טוענים הפסיכולוגים.
לבריאות.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בפסוק לו ישטמנו יוסף כו'. וקשה, כי ראו שהוא הצדיק ואיך חשדו אותו שישנא אותם? אך השבטים עשו תשובה גדולה על חטא המכירה. ומרוב צערם חשבו כי הם גרמו כל גלות מצרים. ואמנם הייתה סיבה באמת משמיים לקיים עצה עמוקה כו'. אבל הם חשבו שהכל בא רק על ידם. וע"ז [ועל זה] השיב להם יוסף כי אלהים חשבה לטובה. וי"ל פי' אתם חשבתם עלי רעה פי' שע"י שעשו תשובה גדולה עי"ז נהפך מזדונות לזכיות ולכך אלקים חשבה לטובה [שפת אמת, ויחי, תרל"ז]:
כבר היו בכי, וחיבוקים, ואיחוד המשפחה ובטח חגים ביחד, אחים ובני דודים. ובסבירות גבוהה, אפילו חתונות בתוך המשפחה.
אבל, כך נראה מהפסוקים, שהנהר התת קרקעי של האשמה, הפחד והחשד עוד זורם. אולי זה רק אצל האחים, אולי, הם ראו משהו בהתנהגות של יוסף. אולי, הישיבה בארץ גושן רחוק מארמונו של יוסף, הביאו את האחים להרגיש, שסליחתו של יוסף לא תחזיק מעמד אחרי מותו של יעקב, שהם בסכנת מוות ממשית ושכדאי שיציעו עצמם לעבדות, רק לא להכחד. שיוסף נראה עכשיו אחר, שעלול להיות גיהנום.
הפוך, אומר ה'שפת אמת'. האחים יודעים שיוסף סלח. אבל, כשהם מסתכלים סביב, עם כל העושר והקרבה למלכות, הם נמצאים במצרים. בגלות. רחוק מציווי האבות ומקבריהם, רחוק מהבטחת הקב"ה, וש'ועבדום וענו אותם', ממש מעבר לפינה. מות יעקב לא מפחיד אותם בגלל יחסו של יוסף, קבורת יעקב בארץ כנען והחזרה למצרים רחוק מקברי האבות, היא הסימן המובהק לגלות ארוכה.
אז הם נופלים על פניהם, אל מול עצמם, הם נקרעים בתוכם, לוקחים אחריות, כל הגלות הזאת באשמתנו. הם נופלים לפני יוסף ומבקשים ממנו עזרה, מבקשים ממנו שיעזור להם בכפרה, שיעשה מהם עבדים, לא כי הם חטאו כלפיו, אלא, כי הם חטאו כלפי עצמם, כלפי כל העם. כי הם האחראים.
ושוב, מחזק אותם יוסף, ברעיון התשובה. אחרי שלקחתם אחריות, אחרי שעשיתם כל מה שיכולתם לחזור בתשובה, אחרי שראיתם את האחר, בבנימין, בי, ובאחריות לכל ילדינו, אחרי שהראיתם אהבה, מכאן, אנחנו בסְפֵירה אחרת. זה בידיו של הקב"ה, לא בידיים שלכם.
נחמתנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה