בס"ד
ניצחנו ניצחון מוחלט.
כן, כן…
אם אנחנו היינו מובילים, אז היה ניצחון מוחלט, לעומת...
כן, כן…
למרות מומחיות העל שלי, בצבא, פוליטיקה ובתהליכים גיאופוליטיים, אני אשאיר את התשובה לשאלה שעולה, יותר מדי, לדעתי, על השולחן, "האם ניצחנו?" לאחרים (ובקיצור, כן, לא, עוד לא) ואכתוב מחשבות על גאווה, על ענווה…
מה עובר בראשו של אדם, בטח זה שכבר יצא לו להכשל בשדות מסוימים, להיות כל כך בטוח בעצמו? לשים כל כך הרבה סימני קריאה ובלי סימן שאלה אחד?[?] איך אנשי מדע שאמונים על הטלת הספק, עוברים למצב הצדעה חד מימדי, חד ערכי, כשמדובר ביכולות ובהערכות שלהם עצמם?
האם יכול בכלל אדם לקחת על עצמו הנהגה בסדר גודל יישובי / מדיני בלי הערכה עצמית לא פרופורציונלית? אולי, אדם, שמעז להפנות שאלות אל עצמו, שאלות על עצמו, בכלל לא ייגש לתפקידים כאלה ולא יוביל? כמה מנהיגים פוטנציאליים כאלה כבר הפסדנו… ואולי, את חלקם, לפחות, טוב שהפסדנו. הטלת ספק יכולה לשתק, תחושת 'אני לא ראוי', תביא לביטול עצמי אל מול גורמים אחרים, חברתיים, אידיאולוגיים ואפילו ביטחוניים, שלא תמיד רואים את התמונה המלאה (זה ביטוי עדין ל'מקדמים אג'נדות על חשבון הציבור') ולא נושאים בכל האחריות.
לשמוע את קול הציווי. את הקול הפנימי, את הקול של הציבור. הציווי לפעול. כי אני יכול, כי אני מתאים, כי אין מישהו אחר. אם זה שלי, אז גם אם נדמה, אין מישהו אחר. זה עלי. אני מרגיש עם זה בטוח? אני לא קצת רועד? בוודאי שכן. אלא, שאין. אין מישהו אחר. אחרי שאמרתי את זה, אחרי שהרגשתי את זה, אחרי שעשיתי עם זה משהו, יש לי תחושה טובה. תחושת השלמה. יש לי, יחד עם כל הכאבים הנלווים לאחריות, יחד עם כל הצריבות הנלוות לכשלונות, גם, שמחה.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ברש"י שהיה אהרן בוש א"ל [אמר לו] קרב כו'. ויש ללמוד שכך צריך להיות אדם בוש מצד עצמו. ואעפ"כ יתקרב אל המצווה מכח ציווי של השי"ת [השם יתברך] שלכך נבחר. כי בוודאי בושה זו הי' כראוי. כי אהרן הי' צדיק ולא הי' בו חסרון מדה. אך גם זה דבר גדול שע"י שאמר לו 'קרב' כתיב מיד ויקרב כו'. זה סימן שהי' בושה של אמת. וכלל הדברים כי בושה ודאגה של אמת אינו מביא לידי עצבות ואינו מביא לשום מניעה בעבודת ה'. ועוד מביא אח"כ שמחה כמ"ש שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי כו' [שפת אמת, שמיני, תרל"ז]:
אני מניח שאהרון הלך לישון כל יום עם חטא העגל. קם עם חטא העגל. אינסוף מחשבות של 'מה היה אילו?'. ואשמה. ובושה. כשמשה, אחרי כל בניית המשכן וכל הכנות המילואים, אמר לו 'קרב'. אהרון לא היסס, לא ברח, לא וויתר. יש כאן תפקיד גדול. אחריות גדולה לשלום, לאמונה, לעבודה של עם ישראל. מתוך הבושה, 'בושה של אמת' קרא לזה ה'שפת אמת', 'ויקרב אהרון', מיד.
הוא ניגש אל הקורבן הראשון 'פר החטאת אשר לו'. מתוך היכולת שלו, להתבייש מצד אחד, להכיר בחטאת, הוא הכיר גם בכפרה של קרבן החטאת, כפרה לעצמו. ומשם לקורבנות העם ומשם 'וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם… וירא כבוד ה' אל כל העם'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה