בס"ד
זו לא תקופה פשוטה. חידוש גדול… לא פשוט, בלשון המעטה, להיות עכשיו עם ילדים קטנים בבית, בטח באזור מאוים יותר ובטח אם מוסיפים לאתגר הזה מילואים. לא פשוט להיות ילדים, להיות נערים. תפקוד בית בסיסי. לימודים בזום. דאגה לחברה. ובכלל, להרגיש שאני לוקח את עצמי, את ילדיי בתפקיד ההורי שלי, למקום בטוח, תרתי משמע, למקום שלם, למקום עם חוסן. גם עם ילדים בוגרים יותר, האתגר לא פחות פשוט, יכול אפילו לאיים. נזקי הקורונה, הסבבים הקודמים, מרחפים ברקע. הרגלים, מיומנויות ותחושת הביטחון שובשו. השפעות פנימיות שעוד קשה לכמת, הפרעות שרק ניתן לשער. ומה יהיו ההשלכות של האתגר הנוכחי??
חוסן. עוד מסוגלים לשמוע על הביטוי הזה? עוד מסקרן לחקור אותו? או, שהדיבורים עליו, כבר הטביעו, בלבלו, מילים שנהיו כבר ריקות מתוכן, הבטיחו הבטחות שווא? אולי, יש איזה חוסן, להמשיך ולדבר חוסן. להתנהג חוסן, במיוחד אל מי שזה כבר כבד עליו. חוסן. היכולת לחזור למסלול החיים לאחר האתגר, הקושי והמשבר. וגם, לצמוח ממנו למקומות גבוהים, מסוגלים, עוצמתיים יותר. להשאיר את האתגר ב"חלון" שבו יש לי מספיק כלים ומשאבים פנימיים וחיצוניים להתמודד, מבלי להגיע, עד כמה שניתן, אל מקומות של תחושת חוסר מסוגלות, אל מחוזות החרדה.
יש לא מעט שיטות לשמור ולהגביר חוסן. אחד המפורסמים הוא גש"ר מאח"ד של פרופ' מולי להד (לינק ששווה לחיצה). התוספת הקטנה שאני רוצה לתרום לכל אותן השיטות, לא חידוש, אולי להאיר נקודה. להיות נדיבים. אל מול הלחץ שהאבולוציה קוראת לי, דוחפת אותי, להתכנס פנימה. לשמור. להגן רק על מה שממש שלי. אל מול הכעס המתפרץ מתוך סף נמוך, המלבוש של לא מעט רגשות, אל מול התחושה, שבקושי אני מסוגל לדאוג לעצמי, באה הנדיבות שיכולה לשנות את הכל. להפוך את הכיוון לתת, קודם לעצמי, את העוצמה שאני יכול.
לפי מה שאני יכול לתת. לפי כוחי. לפי ליבי.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בפסוק כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. פירוש, להביא עם כל הנדיבות שבו. להניח כל הרצון שבלב בזאת הנדבה. וגם הפירוש שעל ידי נדבה זאת הביאו את כל נדבות לבם. כי נדבת המשכן היה תיקון לכל הרצונות. שבאמצעיות זאת הנדבה יביאו את כל נדבות לבם כנ"ל [שפת אמת, ויקהל, תרמ"ב]:
כל נדבת ליבם. תיקון גדול לכל הרצונות. ככה. כמו שאני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה