פנחס תשפ"ד

 בס"ד

יצאנו, ההורים והאחים שלי, לבילוי דו - יומי אי שם בשרון. 

ולא, זה לא סיפור ילדוּת. זה קורה ממש עכשיו, בזמן כתיבת שורות אלו. מעניין ומיוחד לצאת בהרכב הזה, שוב, אחרי משהו כמו 30 שנה… מעשה חכם עשו ההורים, לדייק איתנו צוואה רוחנית וערכית המתבטאת גם בפן הרפואי והכלכלי עכשיו ולא לתת לנו לשבור את הראש, או, חלילה, לריב, בהמשך (בתפילה שנהיה רגישים וחכמים). והדינמיקה נעה בין העתיד, להווה, לעבר ובחזרה. צפנו בזמנים האלה הלוך ושוב. צחקנו והתרגשנו. לנסות לתכנן כאן בהווה, לשמור על העתיד שנים ארוכות קדימה. להבין, שאת העבר, אולי, לא ניתן להחזיר, אבל אפשר ללמוד ממנו הרבה. 

איזו משימה זאת לקחת על עצמך להיות הורה. כנראה, מזל גדול שלא תופסים את גודל האירוע כשהולכים על זה. לגדל כל אחד ואחת באופן מיוחד בתוך לחץ החיים בו הכי קל "לאהוב אותו דבר", לתת את אותה תזונה פיזית - רגשית במנות תעשייתיות. איזו משימה זו, להכניס לתוך סיר הלחץ המשפחתי מרכיבים שונים ולהוציא ממנו תבשיל אחד בטעמים שונים.

אנחנו בעולם שצועק ייחודיות! תוך שהוא מכוסה באחדות שהיא, בדרך כלל, המכנה המשותף הנמוך ביותר. אנחנו בונים מבני חינוך אחידים, מערכות כמעט אחידות, מסודרות באופן כמעט אחיד ומנסים ללמד את עצמנו לראות את היחיד. 

אנחנו, עמוק יותר או פחות, רוצים עכשיו אחדות. רוצים לסלק מכשולים, רוצים לראות את האחים, גם בהם, הרחוקים. שבויים בתוך 'תזונה' מגזרית ומפלגתית, שמחזירה אותנו כל הזמן לעימותים של הובלה, של ירושה. 

ננסה להוריש לילדנו עולם טוב יותר לפני שאנחנו מעבירים אליהם את השרביט. בואו נהיה יותר בוגרים, נחזור להיות, קצת, ילדים…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בענין המניין לאלה תחלק הארץ. שיש לכל איש ישראל חלק מיוחד בא"י כמ"ש לעיל. וכן כתיב וישב כו' איש תחת גפנו כו' תאנתו. וזה הי' עניין הגורל שהכיר כל אחד מקום המיוחד לו כי נתינת א"י היה בכלל ובפרט. ויתכן לפרש בזה מ"ש וכרות עמו הברית לתת כו' הוא בכלל. אח"כ לתת לזרעו הוא נתינה בפרט שנתן לכל א' חלק השייך לו [...] כי בזכות הברית שהוא לשמור כל אחד מקום הראוי לו שלא להתערב במקום שאינו שייך לו. ולכן ירשו כל א' מקומו הראוי לו. ומצד זה הי' אהבה ביניהם וזכו לבנין ביהמ"ק. מכלל שחרב ביהמ"ק על ידי שנאת חנם משמע שמכח השלום שהי' בבנ"י שלא הי' בהם קנאה ושנאה שהכיר כל אחד מקום הראוי לו זכו לבנין ביהמ"ק:

בפסוק יפקוד ה' כו' יצא לפניהם כו' ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. כי באמת השי"ת רועה ישראל. רק ע"י הצדיק אשר יצא לפניהם מכין מקום (שיתגלה) [*שיגלה] הקב"ה הנהגה שלו [...] וז"ש עדת ה' שבאמת השי"ת הוא הרועה [...] ולהמשך אחר האבות דכ' בהם אשר התהלכו כו' לפניו. וכ' הרועה אותי מעודי כו'. וכ' ה' רועי לא אחסר [שפת אמת, פנחס, תרמ"ח]:

ירושת הארץ, אומר ה'שפת אמת', הייתה גם לכלל ולגם לפרט. לא תוכלו להכנס לארץ, לא תוכלו לבנות את בית המקדש, אם לא תכנסו לארץ כיחידה אחת, אם לא תהיה ביניכם אחדות ואהבה. זאת, כנראה, אחת הסיבות שבגללן משה, בפרשה הבאה, ייצא משלוותו לאחר בקשתם של בני גד וראובן לנחול בעבר הירדן המזרחי ולהתנתק משאר העם שינחל במערבו, וזו, כנראה, גם הסיבה, שהפתרון שלהם ימצא חן בעיניו. זאת הסיבה שהצליחו לנחול את הארץ ולבנות את בית המקדש, זו גם הסיבה שהוא נחרב.

ה'ירושה' הראשונה שמשה מבקש מהקב"ה לישראל, רגע לפני שהוא יפצח בנאום הסיכום שלו, ספר דברים, הוא מנהיג שיחליף אותו, 'איש על העדה'. רש"י מביא את הפירוש - 'לפי רוחו של כל אחד ואחד'. מישהו שיוכל להכניס עם אחד ומאוחד, עם משימה לאומית אחת - לכבוש את הארץ, עם משימה פרטית לכל שבט - להנחיל את הארץ, כאשר הכח המרכזי שלו, הוא היכולת לראות את כוחותיו השונים של כל אחד.

איש המשמש כרועה, כמנהיג, המבין אמנם, כי רק הקב"ה יכול להנהיג ככה בדיוק, אבל, דווקא מתוך ההבנה וחרדת הקודש הזו, הוא נשען על האבות, על משה ויוצא להנהיג. בעתיד, הוא ימסור לזקנים… לנביאים... לאנשי כנסת הגדולה… להורים שלנו…לנו… לילדים….