בס"ד
'אנחנו מכירים אותך יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך'.
'רק נדמה לכם. אתם לא מכירים אותי כמו שאני באמת'.
שיח הורים - מתבגרים קלאסי אני חושב. אין, אולי, משפטים יותר מעצבנים או דורכי יבלות מאלה (וכדרכם של משפטים מעצבים, הם יכולים לסגור שיח, או דווקא להוות טריגר לפתיחתו. יש להשתמש במידה, למתכון ניתן לפנות… :).
הרי גידלנו אותם מגיל 0. היינו שם בכל הצמתים. ראינו והרגשנו הכל. אני מכירים את התגובות ואת התכונות הכי בסיסיות.
אז גידלתם אותי כשהייתי קטן ומרכז עולמי היה הבית. היום, מרכז עולמי הוא עם בני גילי. שם אני מתנהג אחרת. מה מתנהג, האישיות שלי אחרת. באים שם לידי ביטוי עולמות ומחשבות שאתם, אולי, רואים רק הד שלהם.
תפקיד הסביבה, במיוחד זאת ההורית, היא להכיר לתינוק - ילד - נער את העולם. לתת לו פרשנות. אבל, יותר מזה, תפקידם הוא להכיר לו את עצמו. החל מרגע הלידה, ההורים מסבירים לתינוק את מה שעובר עליו. 'אתה רעב', 'אתה עייף'. אחר כך גם, 'אתה כועס', 'אתה פגוע', 'אתה מתרגש, מתגעגע…'. ככה העולם הפנימי הסבוך של תחושות גוף-נפש מקבלים שם וצורה ומאפשרים לילד להכיר את עצמו ולהכיר את הקשר שבין הרגשות שלו להתנהגות. ילד שגדל ללא התיווך הזה, עלול להסתובב עם תחושות לא נעימות שהוא לא מסוגל להסביר ומכאן הדרך לאיזו 'זרות פנימית' ומאבקים פנימיים שהם, ככל הנראה, הבסיס להתנהגויות סיכוניות, או 'סתם' תחושת נאכס מתמדת..
אז, אולי, כולם צודקים (שגם זה משפט מעצבן בפני עצמו…). אנחנו מכירים את בסיס ההתפתחות של ילדינו ותלמידינו. אנחנו מכירים את התחושות הממלאות אושר, או ייאוש בחוויה האישית שלנו ולכן, אנחנו מסוגלים (חובה עלינו) לראות ולהראות, לתווך ולהנחות דרך. מסוגלים, כן, אבל, עד איזה גבול שבו, התיווך לעולם, הפרשנות, חייבים להתרחש אצלם פנימה. האחריות עוברת אליהם, כי רק הם מסוגלים לעשות את ההתאמה הזאת בדיוק, להשתמש בכלים ולדייק את מה שהם מרגישים. זה הזמן שלנו, להיות סבלניים ולהאמין.
נדמה לי, שלאורך כל שנות ההיסטוריה, אבל אני חש את זה מדויק יותר בחודשים האחרונים, אנחנו, כעם, עוברים תהליך פסיכולוגי שמטרתו היא היציאה מהזרות העצמית. חשבנו שאנחנו מכירים את עצמנו הכי טוב, שהדרך שלנו (ו'תפילו' את זה על כל מגזר), שחצבנו לעצמנו, בעצמנו, היא היא הדרך המתאימה והנכונה לנו, כי, מי מכיר אותנו טוב יותר מעצמנו…
אז יש מישהו כזה. שמכריח אותנו להתעמת ולעמוד מול מה שחשבנו שזה אנחנו. מול הנחות היסוד, מול הסיסמאות, מול הגאווה והכבוד. מי ש'יתמסר' ל'טיפול' הזה, יוכל לצאת ממנו חזק יותר, שלם יותר, מבין יותר את התקופה ואת העם שבו הוא חי. זו, בעיניי, תהיה הגאולה.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בפסוק כי ברוך הוא. פירוש, שהם בעצמם הברכה כמ"ש והי' ברכה. ולכן א"ל אינם צריכים לברכתך כי אין ארור מתדבק בברוך. והענין הוא כי כל כח הקללה בא רק מחטא הראשון שכ' ארורה האדמה בעבורך. כי קודם החטא לא הי' נמצא כלל הקללה. רק ע"י אכילת עה"ד [עץ הדעת] טוב ורע נתערב הרע בכל דבר ולכן נמצא ארור בעולם. ואפילו הברכות בטבע העולם יש בהם קצת תערובות. ומכח זה הי' בלעם מקלל למי שרצה כמ"ש חז"ל שידע לכוין השעה שהקב"ה כועס דכתיב ואל זועם בכל יום. וגם זה הזעם בכל יום נולד אחר התערובות טוב. ואמר יודע דעת עליון מצד בחי' הדעת טוב ורע וברע הי' לו אחיזה. אכן בנ"י זכו לברכה השלימה בלי תערובות מצד התורה עץ החיים כמ"ש עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום הוא ברכה הבאה בכח התורה שקדמה לעולם וכמו כן בנ"י קדמו לעולם [...]. פי' שראה שע"י החטא יהי' אח"כ תערובות טוב ורע. לכן גנז אותו האור שלא יהי' בו שום תערובות והוכן לבנ"י כדכתי' אור זרוע לצדיק וכ' ועמך כולם צדיקים [...] וכ' רגע באפו חיים ברצונו. פי' זה הרגע שהקב"ה כועס הוא במקרה ובזמן כי הרגע שורש הזמן. אבל חיים ברצונו שרצונו ית"ש אין בו חרון אף כלל. ובנ"י יש להם חלק בזה הרצון כמ"ש ותרועת מלך בו והוא למעלה מן האף [...] והלא גם באותן הימים לא זעם ה' לפי שדביקות בנ"י למעלה מן הזעם בבחי' חיים ברצונו כמ"ש לעיל והיה זה עדות לבנ"י שהזעם נדחה בפניהם בכח הרצון שהוא דוחה הזעם [שפת אמת, בלק, תרס"ג]:
לבני ישראל, יש יכולת מיוחדת. או, לפחות, פוטנציאל מיוחד. יש בהם משהו מהעולם השלם, של האמת, עוד לפני שנפרדו במציאות הטוב והרע. לכן, אומר הקב"ה לבלעם, אתה לא תקלל, אתה תברך, אבל, תדע, שהם לא ממש צריכים את זה ממך, לא באים ממש מאותו עולם שלך.
האור הראשוני הזה גנוז, אומר ה'שפת אמת', בעקבות המדרש שמביא גם רש"י. גנוז לעתיד לבוא לצדיקים. ובמהות 'ועמך כולם צדיקים', כולם מרגישים את האמת הזאת. אולי, זה המקור לזרות הפנימית של העם הזה. אולי אותה שייכות לאחדות והתחושה ש'האמת אצלי', היא זו שגורמת לנו להתאפיין במחלוקת. תחושה פנימית של אמת, שלא למדנו לזהות, להכיר בה ולהכיר בטוב וברע המעורבבים. ואנחנו, ממשיכים להיאבק, בעיקר עם עצמנו, בדיוק כמו אותו נער שזועק בלבול.
דווקא ברכותיו של הזר, החיצוני לאומה, המביט מראש הפסגה, יכול לראות את 'מה טובו אהליך'. דווקא האיש שידע ורצה לכוון עלינו את שעת הזעם של הקב"ה, נוכח לדעת, שאבא לא באמת כועס…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה