קרח תשפ"ד

 בס"ד

יש כמה פעולות מרשימות שפרמדיק יכול לעשות בשטח. אולי הנחשבת בהם, היא ה'אינטובציה' או במילים פשוטות, הכנסת צינור לקנה הנשימה של המטופל. למה דווקא היא זכתה לכבוד הזה? לא יודע, אולי כי היא גם פעולה ['פרוצדורה'] חודרנית הדומה להתערבות ניתוחית וגם לא ממש נפוצה, כמו גם, לא ממש נדירה. זה נראה טוב, זה מרגיש טוב [לא לנפגע..], ש'עשיתי משהו גדול' והדיווח 'מורדם ומונשם', גם הוא ביטוי של 'הצלנו חיים' [ולפעמים זה אפילו נכון]. בשנים האחרונות מחקרים מראים שאינטובציה בשטח עלולה להזיק אם לא עושים אותה ממש, אבל ממש כשצריך, עם זאת, היוקרה שבה עוד חיה ובועטת.

מה הפעולה המרשימה במקצוע שלכם? בחברה שלכם?

אחרי יותר משני עשורים במקצוע הפרמדיק, הסיפוק שלי מגיע ממקומות אחרים. השינויים הקטנים והפעולות המדויקות שהלמידה, הניסיון, והלמידה מהניסיון הביאו אותך לשלוט בהן. באבחנה, בטיפול ובניהול המפגש האנושי עם הצוות המגוון (גיל 15 עד…) ועם המגוון האנושי של המטופלים ומשפחותיהם. ה'וואוו' מבחינתי הוא אותה פעולה, אותו משפט, שמשנים, ולו במעט, את מצבו הרפואי של המטופל, את מצב הרוח שלו ואת הלמידה והלכידות בצוות.

בחרתי לכתוב על מקצוע הפרמדיק. במקצוע ההוראה, בחינוך הילדים, בחברוּת ובעוד 'מקצועות', הדברים, אולי, עדינים יותר. המומחים, הם לא תמיד הבולטים והנחשבים (וכשהם כן, זה מאוד בולט). אבל הם אלו ששמם עובר מפה לאוזן. שיש בהם משהו אחר. שנוח להיות במחיצתם. שאתה רוצה את קרבתם. הם מאירים לך במילה, בדוגמה, במעשה קטן. ואתה מבין ומרגיש, גם מבלי להבין איך, המעשה הזה, בשבילך, היה כל כך גדול. ואולי, תעבור ההרגשה, שגם אני, אוכל להיות כמותם…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ועל פי פשוטו יש ללמוד דרך איש הישר בעבודת הבורא כל שעולה מדריגה יותר. יודע חשיבות כל דבר קטן. שהרי מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] שהיה כמה מדריגות למעלה מהם הבין חביבות בחינת הלוי' שניתן להם מהשי"ת. והם [קרח ועדתו] התנשאו. והיה זה להראות להם על אשר אמרו ומדוע תתנשאו כו' הראה להם כי אעפ"י שזכה לכל אלה המדריגות חביב בעיניו כל דבר קטן וגדול בעבודת הבורא ולכן זכה לכל זה. לאפוקי [להוציא] הם שמיד זלזלו בשירות שלהם וביקשו יותר [שפת אמת, קרח, תרל"ו]:

ה'שפת אמת' מדגים את הביטוי 'כל הפוסל, במומו פוסל' בהקשר של קרח ועדתו. מי שרואה התנשאות באחרים, לא מן הנמנע, שהוא, בעצמו, מתנשא. מי שרואה ב'שואו', בחיצוניות המפוארת כמו בגדי הכהונה, החשובה בפני עצמה, את הגדולה, מפספס בגדול. 

שבט לוי הוא ה'סנדוויץ''. בין כהן לישראל. הוא לא כהן על שלל המתנות והעבודה הראשית בבית המקדש, הקטרת הקטורת ועבודת הקורבנות. הוא גם לא ישראל, המחזיק נחלה ואחוזה בארץ. אפשר לראות את תפקידו של הלוי רק כעוזר של הכהן לשמור על הסדר ולעשות מוזיקה. המתנות שהוא מקבל, לא קדושות כמו של הכהן, וגם מהן, הוא צריך להעלות תרומה לכהן. 

משה, לוי בעצמו, דווקא בגלל גדולתו, רואה את המעלה בלהיות לוי. 'חביב בעיניו כל דבר קטון וגדול' בגשתו אל הקודש. התפקיד שקיבלתי, לא משנה מהו, הוא שלי. הוא אני. הוא גדול. יש לי הזכות לבצע אותו. עד שהוכרח לחלק את משא המשפט לשרי האלפים, המאות, החמישים והעשרות, הוא לא זלזל לדון בכל משפט קטן בעצמו. הכל היה גדול בעיניו ואולי, תכונה זו, הביאה אותו להיות גם העניו באדם.