בס"ד
ושוב, חזר לחיינו, הזום. ה"מרחוק". למידה מרחוק, קשר מרחוק, עבודה מרחוק… מרחוק… ועם ההתרחקות הזאת, דברים מתחילים לפול. בדרך כלל מהקצוות. בנקודות החלשות, הרופפות. בנקודות החלשות שלנו, הנקודות החלשות בחברה. שגם בסתם יום של חול, הן על הקצה. שגם בשגרה אני מחזיק בקושי, גם כש"מקרוב", הן רצות הכי מהר, רק כדי להשאר במקום.
לעשות שינוי בחיים זה דבר לא פשוט. המוח האנושי עובד באופן תבניתי, המעגלים שבו מקשרים בין מקרה לתגובה, סיבה לתוצאה. הרגלים שהשתרשו, רווחים נסתרים מהמצב הנוכחי, פנטזיות וקשיים בקבלת העצמי עם הקושי לבחור, מביאים לכך שכדי לעשות שינוי מבוקש, יש להשקיע אנרגיה רבה וגם אז, לא תמיד מובטחת הצלחה. כאשר השינוי נכפה עלינו, מעגלי החשיבה והתגובה המוכרים מתנפצים והאדם תלוי על בלימה.
החזקים, בעלי המשאבים השונים, יתנדנדו קצת, יתאזנו ויתחזקו. יְפַתְּחוּ מעגלים חדשים ורחבים במוח, יקנו לעצמם ידע ומיומנויות, עם תחושות של ערך וביטחון עצמי. הם יגלו על עצמם דברים חדשים, מסוגלות חדשה וְיִקְנוּ לעצמם עוד קומה. ויש את אלו, שהשינוי החד יגרום להם לשבר, בלבול, איזה ניסיון להשתלב, הרבה אנרגיה, כישלון והרמת ידיים, או כל סוג אחר של נפילה.
בדרך כלל אני כותב להורים, למחנכים אל מול הילדים, בימי השינוי החד, כולם בסיכון. אולי, אפילו, המבוגרים, המורגלים, החזקים בשגרה, שנראים בה כל כך בטוחים, עלולים למצוא את עצמם חסרי אונים, כוחות ויכולות אל מול רוחות חזקות של שינוי. העיניים צריכות להיות פקוחות גם לצדדים.
למצוא בעצמי נקודה, מעשה, מחשבה, לימוד, אליהם אני יכול תמיד לחזור בבטחה, גם בימים סוערים. משהו, מישהו, שיכול לקשר אותי לזמנים היציבים יותר. מחשבות ומעשים שיחזירו לי את השליטה שנלקחה ממני. אם אפשר, אפילו, ללמוד משהו חדש…
לתת למישהו אחר. תשומת לב, מבט, דיבור, עשייה. איזו חוזקה יש בי שאחרים צריכים? איך מה שאני עושה ביום - יום, יכול להוות יתרון למישהו במצבים האלה?
לחפש סלע. להיות סלע.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ובמדרש תפלת הערב אין לה קבע. פי' ע"י החשכות בלב האדם שצועק מכאב לבו. זה פותח שער לתפילה יותר מכל הזמנים שמיוחדים לתפלה. כיון שבנ"י נצבים לפני השי"ת והם למעלה מן הזמן כנ"ל:
וברש"י ז"ל כשיצאו ממשה ליהושע עשאם מצבה כו'. והוא הבטחה לכל איש ישראל כשיש לו שינוי סדר ונפילה ח"ו. וכן בכלל ישראל כשיורדין ח"ו יש להם כח קודם זה להכניס כח המדרגה ראשונה לקשר עצמו שלא להיות נפרד ח"ו ע"י הנפילה [שפת אמת, נצבים, תרל"ד]:
כמו מנערת, המכונה המכנית שתופסת בגזע העץ ומנערת אותו כדי שהפרי ייפול וייאסף, כך, התפילה משפיעה, מזיזה, אפילו מנערת את העולמות העליונים, המשפיעים, כך אומר הרמח"ל, על העולם התחתון, כולל על הטבע עצמו.
המשנה הראשונה בש"ס פותחת בשאלה קיומית. "מאימתי קורין את שמע בערבית?" איך אפשר, בתוך החושך, בתוך הערבוב של טוב ורע, להגיד "אחד"?? למשנה יש תשובה מסוימת בהקשר של קריאת שמע, ה'שפת אמת' מביא תשובה בהקשר של התפילה. דווקא בזמני החושך, היכולת להשתנות בעצמי ומתוך כך לפתוח מחיצות ולשנות את העולם העליון כדי להשפיע על המציאות היום - יומית, גדלה בזכות קשר ראשוני ופנימי שיש בתוך אדם בינו לעצמו, בינו לאלוהיו.
אתם נצבים. במדבר, עם הקרבה אלי ולמשכן, אומר משה לבני ישראל, ממש לפני הסוף. גם כשתעברו את הירדן, כשתהיו רחוקים מהמקדש, כשיעמדו לכם מנהיגים בעלי שיעור קומה פחות ממני, גם אז, תוכלו להיות נצבים כמו היום. כל מה שעברתם עד היום במדבר, ישמש לכם תמיד כנקודת עגינה, נקודת ארכימדס להשען עליה, להיות תמיד בתנועה, להזיז את העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה