בס"ד
יום ועוד יום. גם לקום בבוקר זו משימה. להתארגן, לצאת, ללמוד, או, לעבוד, ללבוש את אותו הפרצוף, אפילו לחשוב את אותן המחשבות שכבר אתמול רציתי להוציא מהלוּפּ. לכעוס, על אותם הדברים, הטיפשיים, או ש-יאללה, כבר לא אכפת. למה חשבתי שהם חשובים? כן, המנוע עובד, הנה, גררתי את עצמי לפה. על מה הוא בכלל עובד? למה הוא בכלל עובד??
יום ועוד יום. שעון מעורר. מתארגן. מארגן. אל היום. אל העבודה. חוזר. אל המשפחה. אל מה שאני רוצה ואם לא היום, אל המחר.
להתקל בפיסות היום, למעוד. או, לאסוף אותן אחת אל אחת, לנסות לנצור (אפשר להשאר? לעצור?).
כשברור לי ה'כלל', ברורה לי המשמעות, או לפחות הכוונה הכללית, במי שאני, או במה שאני רוצה להיות, שיש לי משהו שחשוב לי, הפרטים, אותם חלקי פאזל קטנים המרכיבים את החיים, מתאספים אליו, בונים אותו, מקבלים משמעות אל כל פיסת פאזל קטנה שלעצמה, אני עצמי, שם, בחלקים שלו. וכשאני לא מצליח למצוא נקודת אחיזה, ברעיון, באדם, ריבוי הפרטים, המקום הרב שהם תופסים בחיים, העוצמה היומיומית שלהם, משביתה, מרוקנת, נותנת תחושה של הליכה לאיבוד, והדרך ממנה אל הדיכאון, קצרה…
לא תמיד אפשר לבד, בדרך כלל צריך להושיט, לפחות יד. ואפשר להתחיל מה'שלם', מהרעיון, מחלום אחד, מנקודת לגעת בה, אי שם, בעתיד. או, אפשר, לאסוף פרטים, לתת קודם משמעות, דווקא, לצעדים הקטנים, לבחון אותם, להוקיר אותם, לראות מה הם עושים לי, ואולי, מתוכם, מתוך מה שכבר אספתי, חיברתי, אוכל, אולי, להצליח, לראות בהם, אפילו, את השתקפות פניי…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
מצות ביכורים חשובה מאוד אשר הפסוק פורט כל מעשה ולקחת מראשית כמ"ש חז"ל אדם רואה כו' כורך גמי אח"כ ושמת בטנא כו' והלכת כו' לתת שכר על כל דבר ודבר. כי חיות הכל ע"י נקודה הראשית ויש לכל אחיזה בנקודה זו. שכולם נבראו רק לצוות לזה להיות הכנה לזה הראשית. וכחן של ישראל לדבוק תמיד באותו ראשית כמ"ש במ"ד בפ' ונתנך ה"א עליון שהם תמיד צפין למעלה כמו השמן. לכן נק' ראשית תבואתו כלומר שהראשית דבוק בהם. ובכח אחיזה בזה הראשית יכולין למחות זכר עמלק דכ' ראשית גוים עמלק שהוא היפוך הביכורים כמ"ש במ"א לכן סמכו הכתוב בענין לו. ורמזו חז"ל בפסוק ותרומת ידך אלו הביכורים שע"י מצות הביכורים מתרומם כחן של ישראל ומתקיים מ"ש כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. וגם עתה יכולין לעורר זה הכח ע"י התפלה שכחן של ישראל בפה כמ"ש במד' תנחומא [שפת אמת, כי תבא, תר"מ]
המילה 'ראשית' אין פרושה רק התחלה במובן הזמן, אלא, היא, גם, שורש, תמצית, הרעיון המרכזי. וכשהתורה רוצה לחנך אותנו לרעיון גדול, היא, באופן שאולי נראה פרדוקסלי, שולחת אותנו אל הפרטים הקטנים.
לתת את ראשית פרי האדמה, הביכורים, הבכור, את ראשית התממשות החלום, מה שיכול למלא את האדם בעצמו מעצמו, ודווקא אותו להקדיש. לגלות כי לא רק כוחי ועוצם ידי, שיש משהו גדול ממני, הוא רעיון חינוכי מרכזי. והתורה לא מסתפקת בהצהרות, יש לא מעט דברים שצריך לעשות. יורד אדם לתוך שדהו (ביכורים, ג', א') רואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, קושר, מצהיר, קוטף, שם בסל, מעטר, מעלה, מביא, מתוודה…
מהפרטים, אל ההבנה, אל שיתוף עצמו של האדם, שיתוף עצמו של העם עד ש - "קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לה' רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כׇּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־ה' " (ירמיהו, ב', ג')׃ האדם מישראל, העם, הביאו את עצמם, מתוך עבודה חקלאית פשוטה ומתוך המאמץ והפרטים של כלל המעשים, המצוות, הנהגות המוסר, להיות הם בעצמם ביכורים, בני בכורי ישראל, קודש לה'.
אסור לזרים לאכול מהקודש. זרים המנסים לחקות את ישראל, להחליף אותו, מנסים להיות בעצמם בכורים, בכוח, 'ראשית גויים עמלק', לא מסוגלים לעשות את התהליכים הנדרשים, קופצים קדימה, אכזריים, לחמוס את הבכורה, לשרוף, לשקר, להרוג.
"... יאשמו! רעה תבוא אליהם - נאום ה' ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה