בס"ד
כמה עבודה יש לעשות… סיכום כמעט קבוע של היום הזוגי שלנו. סיכום יום עבודה של מטפלת רגשית בילדים אוטיסטים ובמשפחות של מתמודדי נפש (ועוד כמה תפקידים) ומורה בתיכון שמתנדב במד"א. כמה מרחקים צריך לצמצם. בין זוגות, הורים וילדים, חברים, מגזרים, בין אדם לאדם, בין אדם לעצמו. אנשים שנראים כלפי חוץ נורמטיביים לחלוטין, אבל בחדר הטיפולים, באמבולנס, בשיחות, מתגלים הפערים, זועקות הבעיות שנובעות מהפערים האלה. פערים של שפה ותקשורת, פערים של ידע, מיומנויות בין אישיות, תרבות, רצונות, חיבורים. ותוצאות של ריחוק, קשיים בלתי נתפסים, אנשים שחיים כל כך אחרת ממה שנתפס כנורמה, וגם לא מעט אלימות. כמה עבודה יש לעשות…
ולא תוכל להגיע לכולם. ומילא אתה הקטן. המערכות הגדולות של המדינה, חינוך, רפואה, רווחה, משטרה, לא מגיעות לכולם, לא מתקרבות אפילו לצרכים הבלתי נגמרים. אתה רואה את המרחקים של הגבולות שלך ושל המערכות הגדולות. "לא נגיע אליכם יותר", בכתה לי אתמול אמא שמטפלת בילד חולה ועם קשיים מנטליים. ילד בן 49… "ככה אמרו לי מקופת חולים, מהרווחה". דוגמה קטנה ו"שגרתית" מעיר, שהיא בעצמה קשת יום…לא תוכל להגיע לכולם, לא תוכל להתעלם..
שנים שמרחקים מבעבעים בנו כְּעַם. בשנים האחרונות נראה שגדלו. ששני הקצוות של החוט כבר כל כך התרחקו שכבר קשה לראות את הקשר שיכול להתקיים ביניהם. נאמרים מילים, נעשים מעשים, שאם היו נעשים בין בני זוג, היינו, אולי, אומרים, שזהו, הגבול נחצה, 'שלום בית' כבר לא יעזור כאן.
מתסכלים מכולם, אני חושב, הם המרחקים הפנימיים. כשאני מבין את הפער שבין המקום שבו אני נמצא למקום שבו אני רוצה להיות. ששוב נפלתי, למרות שאמרתי לעצמי שהפעם זה לא יקרה, שהפעם אני אצליח. לפעמים מתסכל לראות איך הם לא מודעים לפערים האלה (וכנראה גם אני סובל מזה בלי לדעת), לחשוב על איך יהיה כשהם יוצאים לחיים עם פערים שעוד לא למדו שהם קיימים אצלם, שעוד לא למדו להתמודד איתם.
הראייה הפסימית (שיש המכנים ריאלית) היא ראייה קווית. רואה הכל בדו מימד, שטוח. המרחק בין שתי הנקודות נתון, השיפוע ניתן לחישוב, הדלתא, ההפרש, בין הרכבת שיוצאת מנקודה A לזו היוצאת מנקודה B יקבע מתי הן ייפגשו, אם בכלל, או, שתאונה חזיתית תתרחש. אם המרחק בין האנשים, בתוך עצמך עבר סף מסוים, יכולת התיקון כמעט בלתי אפשרית, הגורל נגזר.
הראייה האופטימית (שיש המכנים 'חיה בסרט' ויש, המתעקשים לכנותה האפשרות היחידה) מנסה לראות את העולם בתלת מימד. שתי נקודות שהמרחק ביניהם גדול מכיוון אחד, יכולות להיות מאוד קרובות אם נראה אותם, למשל, במרחב תלת מימדי מעגלי. אם מסתכלים מזרחה המרחק גדול, שינוי המבט מערבה ופתאום אנחנו קרובים.
נראה לי שראייה כזאת דורשת מומחיות ומיומנות רבה (וכמות נכבדת של אמונה). מציאת החיבורים, הנקודות והערכים המשותפים, צרכים ואפילו אינטרסים שאפשר להתחבר דרכם. יותר מזה, אמונה בטוב שבאדם, שיש בכל אחד רצון לעשות שינוי, לתקשר. זה לא פשוט בעולם ציני, אבל, בידינו האפשרות לבחור בשינוי. רק חייבים 'לבוא מהבית' עם הנחת היסוד שזה אפשרי.
לראות בעצמי, לחפש, מה יכול לחבר אותם יחד, אותנו יחד, אותי עם עצמי. מה להראות, מה ללמד, מה ייתן לי כוח לשנות את נקודת המבט. שלהם. שלי. אולי, אם יורשה לי (ואני מרשה) זאת תורת הטיפול על רגל אחת. יש מיליון משפטי מוטיבציה כאלה, עשרות מקורות גם ביהדות שמדברים על הנקודה הזאת. על הרעיון הזה. תאמין שאפשר לתקן. תאמין בראייה מרחבית, המרחק שאתה רואה הוא לא חד ערכי, לא חד כיווני, זה באמת לא אבוד. יש נקודה שאפשר לעורר. יש קשר, יש קשר, יש קשר. והקשרים מתגלים. לפעמים נדמה שזו 'דחיפה' של יד אלוהית גלויה, לפעמים אחרי עבודה מאוד קשה (עם 'דחיפה' נראית פחות).
אם ראיתם, חוויתם, מרחקים שנסגרים. אם יצא לכם לְקָרֵב, אם קצת הבנתם את עצמכם יותר, אפילו חייכתם, לא תוכלו לשכוח, כבר הבנתם בלי מילים.
על מרחקים וגעגועים צירפתי בסוף את האהוב עלי של דייויד ברוזה.
בפסוק אם יהי' נדחך בקצה השמים כו'. וקשה דהל"ל [שהיה לו לכתוב] בקצה הארץ. אבל הרמז הוא על השורש של בנ"י בשמיים שגם הוא בגלות בקצה השמיים. ולרמוז כי השורש הולך עמנו בגלות. וז"ש [וזה שכתוב] משם יקבצך שגם בתוך הגלות יש נקודה שתצמח ממנה הישועה כמ"ש מן המצר קראתי ואיתא בשם הבעש"ט כי צריך להיות הקריאה מתוך המצר עצמו לא לברוח מן המצר. [ועי' בתיקונים ד' נ"ג דבעת הגלות כ' ותגל מרגלותיו ובאמת עיקר מקומה באמצע הלב ע"ש] [שפת אמת, נצבים, תר"מ]:
עד ש'השפת אמת' לא מראה לך את השאלה, הקושי והתיקון, אתה לא מבין שהיית עיוור. 'אם יהיה נדחך בקצה השמיים' נשמע טריוויאלי, ככה מכנים מקום מאוד רחוק. אבל מה הקשר שמיים? המרחקים הם קו שניתן למדוד על הארץ בה נמצאים בני האדם.
אם יהיה נדחך בקצה. במרחק. שכבר נראה שהוא לא איתך, שאתה כבר לא איתך. גם אז הוא, אתה, עוד קשורים לשמיים. יש נקודה שרוצה גובה. שרוצה להרים מבט, לא להיות נדחת על הארץ. דרך נקודת המשען הזאת, הקב"ה יעזור לנו להמשך חזרה אליו. על אותה נקודה מלמד אותנו הקב"ה להשען כשאנחנו מחפשים את החיבור. תדע, תאמין, יש לכל אחד נקודה של שמיים. גלויה יותר או פחות. שם כולנו שווים, משם אנחנו יכולים להתחיל לבנות.
הבעל שם טוב, אותו מביא ה'שפת אמת', כנראה 'חלה' באופטימיות גדולה יותר. הוא הולך ומחפש את נקודת השמיים במיצר. בצרה. משהו מתגלה שם. מתאפשר שם. פצעים נפתחים, יוצאים הרבה מוגלה ולכלוך, אבל, אז, אפשר לראות את הנקודות המשותפות. נדמה לי שזה מה שקורה עכשיו בעם. נדמה לי שהבירור הזה יביא למציאת נקודות חיבור שיתגלו בעקבות המצב הזה, צריך לחכות קצת בסבלנות ובעבודה קשה שהלכלוך יעבור.
נדמה לי שזה גם אחד מסודות התשובה, המסוגלת לעשות נס ולשנות את העבר. אם נסתכל על ציר הזמן רק כקווי, הרי שבלתי אפשרי לשנות את העבר, מה שהיה היה. כשיש נקודת שמיים שמחוברת לכל הזמנים, אפשר לחזור אליה ולהחליף את העבר בהווה, לתת, רטרואקטיבית לעבר משמעות אחרת לפי השינוי בהווה (לא הבנתי עד הסוף, העיקרון מהדהד לי…).
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה