בס"ד
רציתי לכתוב על הסתרות שבפנים, על סכנה והזדמנות שבגילוי. באופן פרדוקסלי, או באופן שדווקא מלמד את מה שהתכוונתי אליו, לא מצאתי מילים מדויקות שישביעו את רצוני. טוב שיש טובים ממני. סטיבן קינג, סופר תהומות הנפש, באחד הקטעים החזקים ששמור לי עוד מהיותי נער (תקופת הדינוזאורים, לשיטתן…), מתוך "עונות מתחלפות", חלק "הגופה", שעובד לסרט התבגרות מצליח בשם "אני והחברה".
היא רוצה להיות גדולה. רוצה להצליח. אולי אפילו להיות רופאה. היא רק בכיתה י', והכל, לכאורה, פתוח. היא נרשמה והיא תשקיע, היא תלמד במגמת רפואה, תוציא תעודת בגרות איכותית והשמיים הם הגבול. לשיעור הראשון של השנה היא לא הגיעה. גם לא ענתה להודעות. בשיחה היא תגיד שבסוף היא בחרה מגמה אחרת, שיותר קלה בעיניה. ביולוגיה - רפואה יהיה לה קשה, כבר כמה שנים שהיא לא כל כך לומדת, נמצאת במסגרת, אבל לא במסגרת. ועכשיו, אחרי שבוע, היא אומרת ומחייכת, היא כבר החליטה לבחור אחרת…
מה היא אומרת לי? מה נמצא שם מתחת לקליפה? עד כמה היא עבה? יידרשו עבודות קידוח רציניות, או, אולי, מילה במקום הנכון תסדוק אותה בקלות? אמנות החינוך. לסרוק את השטח, לקרוא את כל הסימנים, המילוליים, אלו שלא, לזרוק מילה, לתזכר במבט. ללחוץ. לשחרר. ללחוץ שוב?
איך לפרש את הסימנים? עד כמה לחשוש? כמה לתת לזמן לעבוד?
וכל תלמיד הוא אחר. כל תלמידה תגיב אחרת. רק תאמין שיש כיסוי, שאתה לא רואה את הכל. לכן, אל תמהר לשפוט. אל תחשוב שהמלאכה נגמרה. ובטח שהמילה 'ייאוש' לא נכנסת בדלת. לפתח את אמנות החינוך לוקח שנים. עם הבסיס הזה, של ציפייה למפגש, שיש הבדל בין כיסוי לבין תוך, עם האמונה הזאת, כבר ביום הראשון, תפתח את הדלת.
בגמ' אמרו מה"ש [מלאכי השרת] לפני הקב"ה מפני מה אין בנ"י אומרים לפניך שירה בר"ה [בראש השנה] כו' ע"ש. נראה שצריך האדם להיות מוכן לומר ההלל בר"ה כי הוא בכלל המועדות רק שהוא נסתר כמ"ש בכסה ליום חגינו וכמ"ש במ"א [וכמו שכתוב במקום אחר]. ולכן אמרו מה"ש כו' אבל בנ"י חוזרין מזה השכל ע"י שספרי חיים ומתים פתוחין כו' והוא בחי' רצוא ושוב שיש לבנ"י מדרגה זו למעלה ממה"ש והוא כמ"ש במקום שבע"ת עומדין כו'. וכן ג"כ בקריעת י"ס ולא קרב זה אל זה דרשו חז"ל שביקשו לומר שירה ואמר הקב"ה מעשי ידי טובעין בים כו'. וכן בר"ה אף שצריכין בנ"י לומר שירה. מ"מ [*אין אומרים] כיון שהוא בדרך הדין והחג בכסה והלל הוא בחי' התגלות השמחה כנ"ל [שפת אמת, ראש השנה, תרל"ו]:
חג מוזר ראש השנה. דין. משפט. ארוחה עם חברים ומשפחה. אז את ההסברים השונים, או לפחות את חלקם, אנחנו מכירים, אבל, לפחות אצלי, תחושת הדיסוננס, עדיין קיימת. לכמה שעות הוא אימת הדין, לכמה שעות אחר כך, הוא חגיגה משפחתית / עם חברים. פעמיים הייתי מעורב במשפט. כתובע, כאחד מנציגי נתבעים. לא יכולתי לאכול סמוך לדין, הבטן מתהפכת. אז, אולי ההבדל הוא מחולשה. לא באמת מצליחים להרגיש את הדין של הקב"ה, אולי, בניגוד לשופטים בשר ודם, במשפט אל מול הקב"ה, עם הקב"ה, יש משהו אחר.
ה'משהו האחר' הזה הוא חג, אומר ה'שפת אמת'. יום שמחה. יום בו המפגש עם הקב"ה קרוב יותר, פשוט יותר, ברור יותר. ועל זה צריך לומר הלל, צריך לומר שירה! אלא, שצד הדין מכסה את צד החג, מחביא אותו. המלאכים, החיים בעולם קבוע, עולם של ערכים גלויים וברורים 'מתלוננים' שבני ישראל מתעלמים מצד החג של ראש השנה ולא אומרים שירה, כאילו מתייחסים רק לצד הגלוי, לא מצליחים להבין את עומק החג, איך גם עם הדין הוא יום שמחה!
יש לנו תירוץ. אנחנו חיים בעולם אחר. עולם של 'רצוא ושוב', עולם של בחירה חופשית. עולם של נפילות, של עליות, ספרי חיים ודין. בעולם כזה יש הרבה הסתרות, לפעמים, הרבה פעמים, לא נוכל לראות את ה'חג' שמתחבא מאחורי השכבות של המציאות. יש לנו תירוץ, אבל, גם הזדמנות גדולה יותר מזו של המלאכים. יש לנו את החסרונות והאתגרים, אבל, יש לנו גם את התשובה. ואל המקום שבעלי תשובה עומדים, המלאכים, כנראה, לא יכולים להגיע..
אבל, כך נראה לי להבין מה'שפת אמת', אסור לנו להסתפק בתירוץ העולם המכוסה, בהיעדר הירח. 'נראה שצריך האדם להיות מוכן לומר ההלל בר"ה..' נכון, במחזור לא יופיע הלל, אבל, צריך להיות מוכן לומר אותו. לחפש אותו. לחפש איך אימת הדין, היא עוד דרך למפגש, עוד דרך לגילוי ואת זה צריך לחגוג. המשימה היא לקלף את הקליפה החיצונית, לנסות לראות יותר פנימה, לא להסתפק במה שהיה שנה שעברה. השנה הבאה יכולה להיות טובה יותר. גם אם לא נגלה את זה היום ממש. עדיין, לחפש ולהאמין, שאולי מחר.
שבת שלום ושנה טובה!
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה