בס"ד
*הבלוג נכתב בלשון מורים, אך הוא מכוון לכל אדם באשר הוא.
סודות מישיבות פדגוגיות.
איך אנחנו, המורים, רואים את זה: "דיון חשוב על התלמידות לשם קידומן האישי והלימודי".
איך התלמידות רואות את זה: "מורים שמתאספים לרכל עלינו".
איך זה באמת?
לפעמים הטעם אחרי הישיבה הוא של כאוס. של דיבור מפוזר, לא רלוונטי לכל המורים, ובעיקר, טעם של - מה עשינו פה. מה קידמנו. האם מה שאני יודע עכשיו על התלמידה יעזור לי לעזור לה? או שבאמת שמעתי סוג של רכילות? ויש פעמים בהם הרגשתי שהתאספנו מורים, שרואים בתלמידה את הבת האישית שלהם. מכירים את האישיות שלה. מנסים לפצח את הסוד להצלחתה. אפילו בלימודים. מתפללים עליה…
ההבדל בין שני המצבים יכול להיות דק מאוד. הרבה תלוי בהכנה. של הנתונים. של הלב. לא ביום שלפני הישיבה, גם לא בשבוע או שבועיים. ההכנה היא מהמפגש הראשון עם התלמידה. לשאול אותה בדרכים שונות - "מי את?", להתלבט, לחקור - "מי היא?" וכן, יש לנו אחריות לקבל תשובות על השאלות האלה. מתוך ענווה, אבל לא להתחמק. לחזור ולבדוק, מהם כוחותיה? הלימודיים, החברתיים, הרגשיים ומתוך כך לבנות את הסביבה המיטבית לגדילתה.
ה'מתכון' הזה נשמע אולי פשוט. ברור. אין כאן באמת חידוש גדול. להצליח לעשות את זה? מבחינתי זהו האתגר החינוכי הראשון במעלה הן בחשיבותו והן במורכבותו. כל אחת היא עולם ומלואו, עם רצונות ועם צרכים שונים. ועל אף הדמיון באתגרי הגיל, הדור, המגזר והמגדר, נדמה שאי אפשר לייצר עולם חינוכי אחיד, לומר אמירה אחת בכיתה ש'תעבוד' על כולן. והזמן. אוי הזמן. הרודף הגדול של המחנכים. וחבריו - המצפון ואי השקט הנלווים לזעקה של 'אם היה לי עוד זמן'...
לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנחנו יכולים להבטל ממנה כל דקה שניתנה לנו. ללמוד בעצמנו את הדור ואתגריו. ללמוד בעצמנו כדי להיות גדולים יותר. רחבים יותר. מסוגלים יותר. מסוגלים באישיות שלנו, מסוגלים בדרכי ההוראה שלנו לכוון למטרה הראשונית הזאת. עוד בבניית השיעור, לפני ההכוונה להעברת הידע. ליצור מרחב כללי של כיתה תומך, מאפשר ומחנך. ולפתוח. את העיניים, את הלב. להשתדל. להגיע לכל אחת, אפילו במילה במסדרון, אפילו במבט. את לא אוויר מבחינתי. ראיתי. את מה שקשה לך. את המקומות שבהן את טובה. אני כאן כדי להשתדל לעזור לך להיות מי שאת. לשם זה התכנסנו כאן. עוגיות, קפה של חדר מורים, ונפשות.
ב"ה בפסוק קטנתי מכל החסדים כו' האמת. ויש להבין בשלמא ע"י חסדיו ית' נתמעטו זכיותיו. והאמת מה הוא. אכן פי' אמת מה שאדם זוכה להוציא מכח אל הפועל מה שהקב"ה מסר לנשמתו הוא בחי' אמת והוא דברי תורה ממש כמאמרם ז"ל אין אמת אלא תורה כדכתי' אמת קנה כו'. כי הכל בתורה ברא. ונמצא בכל איש דברי תורה מיוחדים אשר יכול להוציאם מכח אל הפועל וזה הוא מתנת הבורא ית' לכל אחד לפי חלקו. וע"ז יש לנו עוד יותר לשבחו ולהללו על חיי עולם אשר נטע בתוכנו. אבל חסד הוא מה שמסייע השי"ת לאדם להוציא מכח אל הפועל ויש עוד חסדים גדולים שהקב"ה מוסיף לאדם הארות חדשות בכל עת. …. [שפת אמת, וישלח, תרנ"א]:
יש ל'שפת אמת' שאלות הגיוניות שאני כל פעם שואל את עצמי, איך לא חשבתי על זה לבד… כי תחושת ה'קטונתי' יכולה בהחלט להיות משוייכת לחסדים שעושים איתי. אדם שמקבל חסד מרגיש קטן יותר. בין אם מבחינת הבושה שבדבר ובין אם מבחינת ניצול הזכויות שהיו לי. אבל כשמתנהגים איתי לפי ה'אמת'? למה להרגיש קטן? אולי אפילו צריך להרגיש גדול, הרי מגיע לי!
ה'שפת אמת' נותן לנו מילון מושגים. ה'אמת' היא מה שאנחנו. סך הכוחות שקיבלנו מהקב"ה ושאנחנו מוציאים אותם לפועל. אז מול בני אדם, הביטוי של ה'אמת' אכן מגדיל. אני מצליח לממש, לעשות, אני פועל, אני גדול. מול הקב"ה אני אמור להרגיש קטן מהגודל הזה. אני כזה גדול ומוצלח ואת כל זה קיבלתי ממנו. לא מעצמי.
ובטח במצבים בהם אני יודע מהי האמת שלי, שאני, ולא משיג אותה. לא פועל על פיה. לא מצליח להתגבר על הקשיים כדי להביא אותה לידי ביטוי במציאות. כי 'כולנו זקוקים לחסד'. מישהו שיעזור לנו לעבור את המשוכות, את הקשיים בדרך לשם. יעקב מצליח להרגיש גם את האמת וגם את החסד. לאורך כל חייו. בעליות ובמורדות. תחושת האמת והחסד שקיבל כל כך חזקות אצלו, עד שהוא חושש שאפילו הבטחת הקב"ה המפורשת לשמור עליו אולי כבר נוגעת ליעקב שהוא היה פעם, לא ליעקב של היום. אולי זה לא יספיק לו מול אתגרי 'עשיו' של החיים.
לא כולם מסוגלים לחוש את החסד שהם מקבלים. רובם אפילו לא חשים את ה'אמת' שהם. התפקיד של כל אחד הוא לאפשר לזולת להרגיש את ה'אמת' שהוא ולהעניק לו 'חסד' של יכולת המימוש של האמת שלו.
ואני רוצה לראות שיפור עד הישיבה הפדגוגית הבאה!
שבת שלום,
איתן.
כולנו זקוקים לחסד
מילים: נתן זך
לחן: אילן וירצברג
כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.
כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.
כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם.
שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם...
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.
כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח.
כמו שמש שזורחת...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה