בס"ד
אחד היתרונות בלעבוד עם נוער, הוא שיש לך את היכולת להסתכל אחורה אל העבר ולצפות קדימה אל העתיד שלהם. להסתכל אחורה כי היית שם. עם המחשבות, הרצונות והרגשות. שלושתם רצים, שלושתם מציפים. לפעמים חונקים… לצפות אל העתיד, כי גם את הדרך הזאת כבר עשית.
טוב, לכאורה. כי מצד אחד דור הולך ודור בא, והארץ, כך נראה, לעולם, באותו מקום, עומדת. הילדים גדלים, מתנערים, הופכים אנשים. שונים? ומצד שני, לכל דור תו ואות משלו, X,Y,Z ואומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי… ומה שאנחנו עברנו וחווינו, נו, הדור הבא כבר לא יזכה… אז, אולי, הניכור הבין דורי, הוא מה שנשאר קבוע…
קצת ענווה, זה מה שצריך. לא עמדנו בנסיונות שלהם, העולם הדיגיטלי לא עטף אותנו בכל רגע, לא ניסה לנהל את חיינו בתקופת החיים הכי רגישה שיש. לא הותקפנו, כמוהם, בעולם פוסט - מודרניסטי, מול מה שלנו היה כל כך ברור, הם עומדים עם סימני שאלה. וכן, גם להם מותר, ליפול ולקום בעצמם. אז בואו נקשיב להם, לרגע, בלי לשפוט, בלי לדעת מראש את התשובה. בלי לתכנן אותה, מסודרת, בטוחה, עוד לפני שהם סיימו את המשפט.
הרבה ביטחון ותעוזה, זה מה שצריך. כי היינו שם. כי ראינו, כי נכוונו, כי נפלנו וְכָּאַב. כי ידענו לשמוח עם הכל, כי התחלנו אז לחלום. אז לא נעמיד פנים שאנחנו לא יכולים לעזור, לא יכולים לכוון. לא נעמוד מהצד בתואנות שווא של "מתן מרחב להתבגרות". נקום. נלך. נחפש אותם. נקרא להם. ונבנה להם את המרחב הפתוח והבטוח. ונתפלל. שהם יבואו. ואם עשינו את זה - הם ישמעו, הם יבואו. אם כי, אולי, לא היום.
נשמע לכם סותר? אלה החיים. תתמודדו. תמצאו את דרך האמצע. תהיו בשני המקומות. אי אפשר לחנוק. אי אפשר לוותר.
שבת ארגון של בני עקיבא מחר.
והדור הזה - כל כך שונה. בזמננו לא היו מלחמות גואש. בזמננו ציירנו, גזרנו וצבענו לשירי להקת בני עקיבא שהייתה מורכבת מבנים ובנות יחד (!!). בזמננו היו במות צנועות במינימום אפקטים במועדון קטן וצפוף. בזמננו…
והדור הזה - כל כך דומה. אותה עוצמה שיש בתנועת נוער. אותה התלהבות (רק שהיום קוראים לזה 'צהיבות'), אותו חיבור חברתי שצומח ככה 'פתאום'. אותם מדריכים ומדריכות שמשקיעים שעות. שגוזרים וצובעים במהלך השיעורים בתיכון, שנשארים אחרונים בסניף, מלאי לכלוך וגואש, גוררים בקושי את המגב בעוד ניקיון "אחרון" של החדר. מביטים בחניכים שלהם בעיניים נוצצות, מדקלמים בשקט, יחד איתם, את הטקסט של ההצגה.
אז אנחנו ההורים, המורים, צריכים לאפשר להם את מרחב העשייה הברוך הזה, לשים גם גבולות כשצריך (גואש!!!!!!!!!!) ולא להסס לתמוך, לייעץ, ולהשתדל, כמה שפחות, שהם יראו שאנחנו, קצת מקנאים…
אכן יש ה' כו' ואנכי לא ידעתי ברש"י אם ידעתי לא ישנתי כו'. ללמוד מאבינו יעקב ע"ה אחרי חלום זה שהי' להחיות נפשו שהלך יחידי במקום סכנה. והובטח בשמירה. וכתיב וישא רגליו כו' עכ"ז התעצב על שישן והוטב יותר בעיניו להתקשר ולהתדבק בו ית' כמ"ש [בזוה"ק] לא ידעתי מלשון דביקות שלא הרגיש בעצמו. ונתוסף לו עוד יראה ע"י החלום. וזה הכלל שכל הארה צריכה להביא יראה לאדם וזה התכלית שלה ובל"ז אינו כלום. וכ"כ בשם הבעש"ט ע"ש בכש"ט [שפת אמת, ויצא, תרל"ב]:
תפס אותי ה'שפת אמת' הזה, הרש"י הזה. קודם כל, כי 'לא ישנתי' מתאים לזמן בו אני כותב את השורות האלה - 'לילה הלבן' בסניפי בני עקיבא :) אבל, בעיקר, כי אני מצליח להרגיש את זה. להזדהות עם התחושה של יעקב אבינו. 'אם ידעתי - לא ישנתי'. אפשר לדמיין את הרעד המצמרר שעבר ליעקב אבינו בעמוד השדרה כשההבנה 'מה נורא המקום הזה' חלחלה אליו. אם רק נדע. מה נורא המקום שלנו בעולם. כמה נשגבות הנשמות שאנחנו עומדים מולן, לא נוכל לעמוד מנגד, לא נוכל לישון והם שם.
הפתרון הוא, אולי, לא להפסיק לחלום. קצת כמו ילד. לא לאבד את הפליאה מה'אבנים' שנמצאות בדרכנו. מנוע החיפוש הפנימי שלנו לא יעצור. אם נדע, לא נישן. יש עוד שלבים בסולם, יש עוד קיר שלם לצבוע…
שבת שלום,
ה' עמכם.
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה