[הפעם עריכה דרך טלפון נייד]
חינוך זה להדליק. בלי להדליק אפשר, אולי, רק ללמד, אם כי גם זה כבר לא כל כך בטוח.. זה פשוט לא עובד בלי להדליק.
צריך להדליק. לפעמים נדמה שהעצים רטובים, שיש רוח קרה. חוסר חשק, אין מוטיבציה, על אש הסקרנות והמוטיבציה של הילדות נשפכו, מסיבות שונות, כבר מים רבים וקרים. רוחות הזמן והתרבות מנשבות ומכבות. כן, זה קיים. ילדים רבים נמצאים ב"חורף". קשה להדליק מדורה בחורף. עם זאת, אני רוצה לטעון, שהקושי הזה שכיח פחות משנדמה.
שלרוב מספיק ניצוץ אחד קטן כדי להדליק את האש, שחומר הבעירה, נפש הילד, היא כמו פשתן יבש. הם רק מחכים. לניצוץ הנכון. הוא צריך להיות מדויק. הוא חייב להיות אמיתי. כי הם מרגישים את זה. הוא חייב להיות עין בעין. כי הם רואים את זה. כי קודם כל מה שמדליק, מה שמקרב, מה שיוצר את הבסיס לקשר האישי, החינוכי, זו הגישה. 'אני באמת איתך, זה באמת חשוב לי'. עוד הרבה לפני התוכן. הגישה היא 100% מהזמן. התוכן, המעטפת, יכול להשתנות.
ומה התוכן? איפה הצמא היותר גדול? בתור נערים הדליק אותנו, עורר אותנו, המתח דתיים - חילוניים, דת ומדע, העולם הגדול איים עלינו, על אף (ואולי בגלל?) שהיינו פחות חשופים אליו. היום, כך נראה לי, מה שמדליק, מה שמחכה אצלם לבעור, היא ההגדרה העצמית. האישית, המגדרית, המגזרית. קווי הגבול הטשטשו, אז מי אנחנו?
אני רואה צמא לחזור ליסודות. לחזור אחורה לבסיס. מתוך עולם ההווה, מתוך הרצון לבנות עתיד. לחזור לשאלות הבסיס שקצת, אני מרגיש, דילגנו עליהם. מי זה אלוהים? האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? יש לי בחירה חופשית? ומהי, בעצם, היהדות. ומתוך זה, גם על היחס בין דת ומדינה, מעורבות בפוליטיקה, להיות עסוקים במתח שבין עולם המערב לעולם היהודי שנראים סותרים. ואז, גם אחד העיסוקים ה'מדליקים' ביותר, כך נראה לי, יזכה לבירור מעמיק יותר. הזהות האישית. התפקיד שלי בתוך המערכת הזאת. כאדם. כחבר. כאיש / כאישה. כזוג.
לקראת חנוכה, ביקשו שאעביר לימוד לכיתות ט' - י'. פתחתי בסקר קצר לסיבת חג החנוכה, רוב הקולות הלכו לטובת נס פח השמן (שמוזכר רק ברמז ב'על הניסים') על פני סיבת הניצחון במלחמה. הנס הגלוי 'ניצח' את הנס הטבעי. המשכתי בהשמעת השיר 'אנו נושאים לפידים' (מובא כאן בסוף). שאלתי מה עורר בהן השיר. הן שמעו את קולות המלחמה ממקצב השיר, הן חשו, ברובן, את חסרונו של אלהים בשיר, אפילו את ההתראה מההסתמכות עליו. צרבו בהן המילים 'נס לא קרה לנו'.
המדורה נדלקה. האם יש הפרדה בין ישראליות לדת? מהי יהדות? אלוהים… זה הפריע להן בבטן, היה להן יותר קשה להגדיר בשכל למה. החוסר בידע והרצון הגדול התעוררו. נכנסו תלמידות מי"ב "שמענו שיש ויכוח..". נכון, היו גם כאלו שזה לא הצליח לגעת בהן (באופן גלוי) שבחרו, אחרי זמן מה, לצאת. כנראה, דרושה שם יותר עבודה כדי להוריד מניעות, להוריד מסיכות. זאת העבודה. מהן אותגרתי להבא. ושמחתי מאוד באלו שהוסיפו שמן טהור למדורה, שרצו שהיא לא תפסיק לבעור, אפילו בהפסקה. בחינוך, כך נראה, לא צריך לפחד לשחק באש…
ב"ה שבת חנוכה איתא במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה יעשה באפילה. כ"ז שיצה"ר בעולם כו'. כי אור הראשון היה מאיר מסוף עולם עד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים. וכל החשכות שנמצא בעולם. מכח הטבע המכסה זה האור הפנימי. וכשנעשה נס מתגלה זה האור. והוא כולל מה שהיה ושיהיה. לכן נתקן ההלל שיש בו מעבר ועתיד. כי כשנתגלה מזה האור יש בו מסוף העולם כנ"ל [שפת אמת, מקץ, תרנ"ז]:
המתח בין הנס והטבע התחיל ביום השביעי לבריאה, הנמשך עד ימינו אלה. שישה ימים של בריאה, שינוי סדרי בראשית, יצירת הטבע. ואז, שביתה. כיסוי אורו, גילויו של הקב"ה בחוקים פיזיקליים - כימיים - ביולוגיים.
האור הזה גנוז מתחת לשכבת הטבע. תפקיד האדם לגלותו. מדי פעם, כשצריך, אנחנו מקבלים תזכורת. ניצוץ. נס. שמחבר אותנו עם האור הראשוני. יש כאלה, שאם לא יראו כד ריק שמתמלא פתאום בשמן, לא יוכלו לראות מעבר לטבע, לא יוכלו לגלות בו את הבורא. ויש שיראו את מלחמת המכבים - השחרור - ששת הימים - יום כיפור - מלחמת העצמאות שאנחנו בתוכה יום יום, את ההתמודדות האישית בכל רגע, כדי שהניצוץ הטבעי הזה יביא אותם לומר 'על הניסים'.
שבת שלום וחנוכה שמח,
איתן.
אנו נושאים לפידים
מילים: אהרון זאב
לחן: מרדכי זעירא
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר -
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -
וַיְּהִי אוֹר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה