וישב תשפ"ג

 בס"ד

תחרות סמויה, אך ידועה,  בין אבא לאמא צעירים. מה תהיה המילה הראשונה שהתינוק יגיד. "אמא" או "אבא". לאב יש את יתרון השפה, קל יותר לדבר עם הברות שמנוקדות קמץ מאשר הברות עם חיריק (אלא, אם כן, האם מסתפקת ב'מאמא'). לאם יש בדרך כלל את יתרון שעות התרגול בזמן חופשת הלידה וההנקה. לא פעם אפשר לתפוס את אחד מהם מלמד את העולל הרך את המילה ה'נכונה'. מחקרים, כמו זה למשל, או הסברים אחרים, כמו זה, אוהבים לנפץ לנו את האשליות…

בין כך ובין כך, סיפורים על ילדים עקשנים, מתחילים דווקא ב"המילה הראשונה שהוא אמר הייתה 'לא' ". בגרסה הארוכה יותר - 'לא רוצה' ובגרסה הממש מעצבנת - 'לא בא לי'. הנטייה הזאת, לסרב באופן כמעט אוטומטי, מתחזקת בגיל שנתיים. יש כאלה שההתפתחות בתחום הסירוב נשארת לעוד לא מעט שנים ועוברת משלב ה'חמוד' לשלב ה'מעצבן'... מבחינה התפתחותית, לסרבנות יש תפקיד בהכרתו של הילד את עצמו כאינדיבידואל נפרד מהוריו, זהו שלב חשוב בהתפתחות התקינה של הילד (וכאב ראש להוריו). לסרבנות ותוצאותיה בגיל שנתיים יש אפילו שם - 'terrible twos'. כן, עד כדי כך. טוב, זה כנראה עדיף על מצב בו 'הילד בן שלושים… הוא שוכב על הספה בבית הוריו'... (לסיוע בשני המצבים הללו ועוד, תוכלו לפנות למטפלת הרגשית ומנחת ההורים המצוינת נעמה שמשוביץ שפתחה עכשיו קליניקה חדשה. זהירות! פרסומת סמויה 🙂).

בחלוקה הדיכוטומית (שסביר שהיא שגויה כהכללה), הילדים, הנערים, נתפסים כיודעים להגיד 'לא' למוסכמות. אם 'לא בא לי - אני לא עושה', אני לא מתחבר אז אני לא נכנס לשיעור / לתפילה או לא מקשיב באופן כללי. והמבוגרים, לכאורה, איפה שהוא הפכו למסגרתיים. מאמינים במוסדות, במערכת שעות ובחוקים  וכללי התנהגות המחייבים את כולם. את שאלת המהפך הזה אני משאיר בצד. אני רוצה להתבונן קצת על אמירת ה'לא', על התנהגות ה'לא' שאני רואה. 

דור הנערים והנערות היום מרשה לעצמו יותר לומר ולהתנהג 'לא רוצה' מאשר אנחנו היינו (או לפחות ככה נדמה לנו). יש מורים ומחנכים שהפער הזה מטריד אותם ברמה העמוקה ביותר. ההתנהגות הזאת קשה להם. היא נתפסת כחוצפה. כמעשה לא מוסרי. זלזול והפגנתיות. ויש כאלה שרואים בה, דווקא, קומה גבוהה יותר של דור חדש. הרב קוק, במאמר ה'דור' המפורסם שלו (בשנת 1906!) דן לכף זכות ואפילו מתפעל מהדור שאומר 'לא רוצה' לכל סממן יהודי (!). ויש לו גם פתרון. 

"אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו… המחלה הנוראה של הדור אין מקומה העיקרי לא בלב, לא ברגש, לא בתאוה והפקרות, לא בידים פועלות און ולא ברגלים אצות לרעה, אע"פ שכל אלה חולים ונכאבים הנם. אבל יסודה של המחלה הוא המח, - כח המחשבה… הבה נכין לו הדרך, נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצא את הפתח. נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש דוקא בגבול ישראל…" [לקחתי לעצמי חירות להדגיש ולשנות קצת את סדר המשפטים].

כח הסירוב חשוב. קודם כל כי הוא מאפשר לדעת לעמוד מול הרע. לא להצטרף אליו. לא לקבל אותו. יש לי חינוך, יש לי מוסר, אני לא עושה את זה. הסירוב גם עוזר לא לקבל כל דבר באופן אוטומטי. אבל, אי אפשר, או מאוד לא טוב, להישאר רק עם הסירוב. זה כזה גיל שנתיים. אחרי הסירוב, אחרי הנפרדות, מגיע שלב הבנייה העצמית. טוב, אז לא מה שאנחנו אמרנו לך. אז מה אתה אומר, מה את לוקחת ממה שסביבך ואיפה הדרך שלך בתוך נתיב החיים הכללי. 

אני עובד בתוך מסגרת. מערכת שעות. את החוקים פה, אנחנו קובעים. רואה אתכן אומרות לה, או לחלקה, 'לא'. אני מסרבת. זה לפעמים כל כך מנותק ממי שאני אחרי שעות הלימודים. ואני אומר לך, אל תפחדי לסרב. אבל אל תשארי שם. בואי, תסרבי, בואי, תדברי.

וימאן ויאמר הן אדוני כו'. הוא עצה לכל אדם שיעלה על דעתו איך הי' ברשותו ית' שלא יהי' ברשות האדם לעשות שלא כרצונו. ואעפ"כ כל שתה תחת רגליו. ורק השי"ת מבקש יראתו כדכתיב מה ה' שואל כו' כי אם ליראה. וז"ש כי אם אותך באשר את אשתו כו'. לכן צריך אדם להתבייש לפניו ית'. ושלא יוכל לסור מרצונו. ואעפ"כ ישוב זה בא לו ע"י וימאן שמקודם צריך אדם לסור מרע בלי טעם. ועי"ז זוכה להשיג ולהבין האמת כדאיתא מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו': [שפת אמת, וישב, תרל"ד]:

יש דרך להתמודד עם יצר הרע. עם החלק שבנו שרוצה נמוך יותר. רע לפעמים. הוא אמנם יודע לשכנע, הוא (אני) הרי אלוף בלהכיר אותי (עצמי) ואיפה אפשר ללחוץ כדי שאפול. אבל יש 'טריק' שעובד, מלמד אותנו ה'שפת אמת'. יש מה לענות לו. ולהלן ההוכחה הניצחת: הרי הקב"ה ברא את העולם. הוא היה יכול לגרום לנו להיות חסרי בחירה. ובכל זאת הוא נתן לנו בחירה חופשית. רק ביקש שתהיה יראתו עלינו. לכן לא אקשיב לך, אדון יצר הרע. מש"ל.

כך, לכאורה, התמודד יוסף עם אשת פוטיפר. היה לו לימוד. סוג של קל וחומר. בעלך היקר סומך עליי בעיניים עצומות. להפר את אמונו זה רע. לכן לא אשכב איתך. להתראות. טוב, מבלי להיכנס לתיאורים גרפיים, במצב שבו יוסף היה נתון, כנראה שלא היה פשוט להפעיל את השכל. ההיגיון נעלם, או אפילו, ניתן היה להשתכנע מכח השכל לחטוא. לכן, אומר ה'שפת אמת' כל האמירה ההגיונית הזאת של יוסף, לא הייתה עומדת לוֹ אם לא היה ממאן קודם בתקיפות. בלי סיבה רציונלית. זה פשוט לא אני. זה אסור וזהו. רק אחרי המיאון, רק אחרי האיפוס הזה, יוסף יכול לשכנע (את עצמו בעיקר) בשכל קר יותר, שהמעשה הוא רע.

לא רק סדר המילים וימאן - ויאמר מעיד על כך, גם טעמי המקרא - "וַיְמָאֵ֓ן | וַיֹּ֨אמֶר֙.." טעם השלשלת הארוך ביותר ואחד הנדירים, מביא את הזעקה הפנימית של יוסף כשהוא ממאן לחטא הממכר והנוח. כשהבגידה מצד המשפחה צורבת ובטח היצר אומר לו 'כבר אין טעם לשמור על החוקים שלמדת מאבא', החינוך של יעקב ואופיו של יוסף חזקים. הם לימדו את יוסף לדעת את עצמו, להכיר מיהו. ולכן גם כשאין שם עוד אף אחד בבית, כשעוד רגע והוא מרפה, הוא זוכר את 'דיוקנו של אביו', הוא זוכר מיהו. הוא יודע מיהו לא. אני מדמיין את הזעקה שבוקעת ממנו כשהוא ממאן.

ואז, כשהוא שקט יותר, כשהשכל צלול יותר, אחרי המיאון, מגיע הדיבור שלו. בוודאי אז קולו היה שקט, מנסה לדבר אל אשת פוטיפר בהיגיון. מולה זה לא עזר. אבל, אולי, יוסף דיבר בכלל אל עצמו. ואולי, אחרי שהוא עמד בניסיון, מיאן לאשת אדונו והביא את הדיבור שלו, את ערכיו, את עצמו, יוסף נכנס לכלא, עם חיוך.

שבת שלום,

איתן.