בס"ד
"נסה להכנס לנעליים שלי", "אם היית במקומי, מה היית אומר?", "זו לא חכמה לדבר מבחוץ..".
נכון, זו לא "חכמה". נכון, אני לא יכול להיות ממש בנעליים שלך. אבל, דווקא בגלל זה, אני כן יכול לתת עצה. דווקא בגלל זה, יהיה בעצה שלי, משהו שיכול להיות מדויק יותר, נכון יותר. להיות מחוץ, אבל להיות מספיק קרוב. לא להיות עמוק בתוך העשייה שלך שיכולים להיות בה מסיחים לקבלת החלטות רציונליות, אבל להרגיש את הלב. לצפות ברגשות ובמחשבות מבחוץ, אבל, לזכור היטב, איך אותן הרגשות הציפו גם אותי, איך אותן המחשבות, בגרסה כזאת או אחרת, רצו הלוך ושוב, נתקעו ללא הרף בקירות ראשי. לזכור איך משהו לא מוגדר רצה לפרוץ מתוכו החוצה, בלי לדעת ממש מה הוא.
אני חושב ששמירת המרחק המדויק שבין כניסה עמוקה לתוך מה שעובר על מישהו אחר, בין הזדהות הכרחית עם מה שעובר עליו כדי להבין אותו, לבין דיסטנס, איזה מרחק שיאפשר לראות תמונה כוללת, רציונלית, "נקייה" יותר, חיונית כדי להיות אוזן קשבת. אוזן שבוטחים בה, שיודעים שתשמע, שתבין, שתהיה אמפטית. ועם זאת, להיות מסוגלים גם לומר דברים מדויקים שיכולים להיות גם קשים, מערערים, אפילו ביקורתיים. ובכל זאת שיתקבלו על הלב.
כדי להיות בעמדה שפותחים בפנייך את הלב צריך לזכות באמון. זו עבודה קשה וארוכה. מורכבת מאינספור רגעים. מפעולות קטנות וגדולות. מבט שאומר "אני רואה", "אני מבין", מילים מחזקות, מאמינות, וגם כאלו שלא מכסות על האמת. על האמת של הטוב שמוטמן באדם מאחורי אינספור מסיכות והסתרות. באדם שלא מסוגל לראות את המטמון שבו. לרכוש את האמון. ואז עבודה מתמשכת. קצת לסתור, קצת לבנות, קצת להחליק את את קירות הנפש מבליטות קוצניות שפונות לחוץ, מבליטות שבעיקר פונות כלפי פנים.
בפסוק כי תבואו כו' ונתתי נגע כו'. וקשה מה בשורה היא זו. ופירש"י שהטמינו כנענים כו'. וקשה וכי היה צריך הבורא ית' אלה העצות ולמה נתן לכנענים זאת המחשבה להטמין ושיצטרכו בנ"י להחריב הבתים. אמנם וודאי גוף הענין נגעי בתים הוא פלא גדול והוא אות ומופת על קדושת בנ"י שמביאין קדושה וטהרה גם במקומות מושבותיהם. ויש ללמוד ק"ו דכתיב אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה על החטא שקורות ביתו של אדם מעידין. מכ"ש מדה טובה מרובה שהצדיק צריך להביא הרגשת קדושה בכל השייך אליו וגם בצומח ודומם. והנה בנ"י כן עשו שהוציאו ארץ כנען מיד הטומאה והכניסוהו בקדושה שכשנקרא ארץ ישראל השרה הבורא ית' שכינתו בבהמ"ק. וזה בכלל ובכל מאודך שצריכין להביא לכל הנכסים הארת הקדושה. ומצד זה יכול להיות טומאת נגע צרעת גם בבתים. וזאת הבשורה טובה שיוכלו לתקן כל המקומות ג"כ. והוא באמת מטמוניות. שבכל דבר הגשמיי ביותר. מוטמן בו ניצוצי קדושה ביותר. וגם לפי פשוטו הי' נסיון גדול לסתור כל הבנין ע"י שחפץ איש הישראלי להיות שורה קדושה וטהרה במקומו. ובאמת איתא כי המטמוניות מצאו כדי שלא יהיו נפסדין בסתירת הבנין [שפת אמת, מצורע, תרל"ט]:
"קורות ביתו של אדם מעידין עליו" (מסכת תענית י"א.) קורות נפשו של אדם מעידין עליו. ויש פעמים שמופיע בהם נגע. ובא הכהן. האדם משבט שמפוזר ומעורב בין השבטים האחרים. אדם שנמצא במקום מעט מרוחק מחיי המעשה של אותם אנשים. והוא בא ורואה ומחליט, ונותן זמן, ומטפל נקודתית ומוציא את האבנים שצריך וצובע בלבן על הנגע הירוק, מנסה לעצור את הפשיון, את הגדילה של הנגע, את ההתדרדרות. וכשצריך, הוא יודע, מהמרחק המדויק שבו הוא מצוי, גם לנתוץ ולשבור. אבל ביחד עם האדם. ולהראות לו, שמאחורי הקירות המנוגעים שלו, נמצא מטמון לבנות ממנו בית חדש.
שבת שלום,
איתן.
נ"ב,
ועוד מילה על הכנענים. הכנענים שחיים בינינו. שרובם בוודאי רוצים לחיות בשקט ובשלווה. אבל הנגעים שיוצאים מהם, יום יום, שעה שעה לפגוע בנו דורשים גם הם טיפול שורש של נתיצה חד משמעית. מהשורש. יציאה התקפית מול החינוך ומול האנשים שמכוונים נגדנו. לא להסתתר מאחורי חומות, לא אלו הבנויות מחוטי תיל נפולים ולא מאלה המנטליות העוצרות אותנו מלומר דברים ברורים ונכוחים אל מול הטרור הדתי. במקרה, או שלא, נתקלתי בסרטון מתוך הסדרה הטובה / המעצבנת 'היהודים באים' שמדייקים את חוסר המשילות אל מול הרע, אם כל החטאות המדיניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה