שביעי של פסח - אחרי מות

 בס"ד

הוציאנו,

עשה לנו,

העבירנו, 

האכילנו,

קרבנו,

הכניסנו,

די!

זה יכול להשמע כמו השלכה או העברה של האחריות על מישהו אחר. זה לא אני עשיתי, זה "מישהו" אחר. לא מעט פעמים האינסטינקט להשליך, להעביר את האשמה על מישהו אחר משתלט על המעשה המוסרי של לקיחת האחריות. שלא יידבק אלי כתם, עור של טפלון. הרי כתם עלול ללכלך, לעקב קידום, למנוע מאנשים שיצביעו לי. במקומות רבים כבר נוצרה תרבות כזאת של העברת האחריות והאשְמה ולרחוץ בניקיון כפיים.

בהגדה קראנו את המילים האלה במוזיקה אחרת. מוזיקה של תודה. תודה על הניסים הגדולים וניסי היום יום. אם נסתכל על החיים שלנו, נראה מה יש לנו ונבין, שכדי להגיד תודה גדולה, מספיקה לנו "שורה" אחת בשיר. 

ויש עוד אפשרות למוזיקה של המידה "דַי". מספיק לעשות בשבילי דברים, אני רוצה לעמוד בכוחות עצמי. הרצון הזה מוקדם יותר בהתפתחות של האדם ורק בשלב מאוחר יותר משהו מתקלקל. עם זאת, אני חושב, שאותו רצון של ילד קטן לעשות הכל לבד נשאר בנו גם כשאנחנו גדלים. רצון לקבל בזכות. לא כנדבה. לא כיחיד ולא כעם שמובל ואפילו אם זה על ידי הקב"ה בעצמו. אבל בסוף, אם נצליח לזכות לכך, הצלילים האלה מתחברים. אני מודה על הכוחות שקיבלתי, מבין שהם, בבסיס, לא ממני, אבל מכאן אני אומר "די" ויוצא לפעול בזכות עצמי.

דבר אל בני ישראל וישובו כו'. ולמה צוה השי"ת שיחזרו למצרים. ויראה כי ע"י שיציאת מצרים היה שלא עפ"י זכות ישראל רק ע"י שהבטיח השי"ת לאבות להוציאנו ממצרים. ורצה השי"ת שישובו ויהי' להם גאולה שני' מצד זכותם. וז"ש בקריעת ים סוף שהיו נתונים בדין. שהי' הרצון עתה להיות נושעים גם עפ"י הדין. והרי זכו בדין ג"כ. ע"י שהאמינו ושבו לצד מצרים. וכתיב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כי וודאי בלי הקדמת יציאת מצרים לא היו יכולין לזכות מעצמם. ועשה השי"ת כן שאחר שראו הנסים במצרים יוכלו לחזק באמונתם ולזכות מעצמם ג"כ אף עפ"י דין כנ"ל. וז"ש וייראו מאוד. ואין מובן מאחר שהבטיח השי"ת שישובו כדי לאבד חיל פרעה ופרשיו מה הי' להם לירא. בפרט מרע"ה דכתיב מה תצעק למה צעק. אך כי ידעו זה שצריכין להיות גוברים עפ"י זכות עצמותם ולכך יראו אף שראו במצרים כל הנסים ובוודאי האמינו בהשי"ת שיוכל להושיעם כהרף עין. רק כנ"ל שהי' בדעתם שלא יהי' להם נס רק שיהי' הכל בכחם והרגישו שאין להם כח כל כך. ואפשר שגם זה הפי' מ"ש הלא זה הדבר כו' חדל ממנו כו'. שטענתם הי' שאם הי' מיד במצרים הגאולה ע"י זכותם הי' טוב יותר כי הבטיח הקב"ה לאבות להוציאם והי' הבטחה זו מסייע. אך הקב"ה רצה שיזכו לגמרי מעצמם ע"י הכנת גאולת מצרים כנ"ל. וזה ההפרש שבין יצ"מ לקריעת ים סוף. כי יציאת מצרים רק שיוצאין מהמיצר אבל נשאר המיצר. וקי"ס הוא שנדחה כל המיצר מפניהם והוא מטעם שיציאת מצרים הי' רק בחסד השי"ת ולא יוכל להיות נדחה המיצר רק ע"י עבודת האדם שזכו בקי"ס לנס מצדם וממילא נעשה הנס תוך גוף המיצר. וי"ל בזה הפי' אלו קרע לנו הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה כו'. כי הקב"ה עשה זה הנס ע"י ישראל וז"ש העבירנו שע"י שעברו בים נעשה יבשה. ולכך כתיב כי לא נקרע עד שירדו לים עד חוטמם. וז"ש היתה יהודה לקדשו כו' ממשלותיו. שבכחם נקרע הים. וזהו שמשבחין שלא קרע השי"ת הים רק ע"י ירידת ישראל. [וי"ל בזה המד' שלא רצה ליקרע ע"ש כי היה הקריעה ע"י משה רבינו ע"ה שהוא כלל ישראל ע"ש ותבין] [שפת אמת, פסח תרל"א]:

בני ישראל יצאו ממצרים מזכות אבותם. דיינו על זה. והנה על שפת הימים אומרים המלאכים לקב"ה - "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" ומדוע יידחו דווקא המצרים מפני ישראל? זאת הסיבה, מסביר ה'שפת אמת' להנחיה של הקב"ה לבני ישראל לחזור אחורה לכיוון מצרָים ולעמוד שוב מול המצרִים. לעמוד שוב מול המיצר. רק הפעם עליהם לפעול. להראות אמונה ומעשה. 

אמונה בהנחייה לחזור לכיוון מצרים, שבוודאי הייתה קשה מאוד אחרי 210 שנות שעבוד. ומעשה של כניסה לים, עד שכבר הגיעו המים לאף, מעשה של מסירות נפש. דיינו שהוציא אותנו ממצרים - תודה על החסד הגדול. דיינו שקרע לנו את הים - תודה על נתינת המקום לאדם לזכות בדין. זהו החסד הגדול.

שבת שלום וחג שמח,

איתן.

נ"ב

נזכיר במשפט גם את פרשת אחרי מות. אולי החטא של נדב ואביהו היה שהם ניסו "לנגן" רק תו אחד, אש זרה אשר לא ציווה אותם. הרצון לפעול מתוך עצמם, להביא את האש שלהם היה כל כך חזק (ועליהם אמר משה "בקרובי אקדש"), אבל היה חסר להם הניגון של התודה על התפקיד שהם קיבלו, גם אם הרגישו שהוא מגביל אותם.