בס"ד
נדמה כי את שניים מהימים הנוראים של השנה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות הטרור ויום העצמאות, מנסים להכניס לאיזו קפסולת זמן נפרדת. ימים שמעל פגעי הזמן והמחלוקות. עם ישראל מתאחד סביב זכרון הנופלים וסביב העובדה ה"פשוטה" שאנחנו חיים במדינה עצמאית. מה חושב כל אחד על אופיה של המדינה, השיקולים הפוליטיים והמאבקים האידאולוגיים - פוליטים - אישיים, כאילו נדחקים הצידה.
אנחנו, כמובן, לא משלים את עצמנו. הויכוחים המַרִים, מַרִים מאוד, לא נעלמים. לא אלו האידאולוגיים על מהי בכלל המדינה הזאת הנעים בין "ראשית צמיחת גאולתנו" ועד "מדינת כיבוש ואפרטהייד", לא אלו הפוליטיים בתחומי הביטחון - משפט - כלכלה וחינוך וגם לא אלו האישיים, במיוחד, כאשר אלו האחרונים, כך נראה, מרימים ראש לאורך השנים ומשתלטים על השיח ועל האידיאולוגיה.
הקורונה עשתה חיבורים יפים בקהילות. שכנים, שכונות, מנייני חצרות, ילדים במרפסות וקפסולות מעניינות. עם ההתגברות על הקורונה וחזרה יותר ויותר לשגרה, עולה שאלת החיבורים האלה אל מול המבנה הקודם של הקהילה. זה היה צורך זמני שהיה טוב לשעתו ועכשיו סוגרים וחוזרים ל"כור ההיתוך" של הקהילה? משמרים משהו על אף הבדלנות לכאורה? או שאולי מקיימים חשיבה איך אפשר ללכת עם כלל הקהילה, דרך המשבר ועם אותם החידושים והחיבורים שהתקיימו בקפסולות השונות.
חיי קהילה, אם אלו חיי הקהילה הקטנה של היישוב, השכונה ואם זו הגדולה של כלל המדינה, הם מורכבים מאוד בגלל אותו הציר הנע בין הפרט והכלל ולכן הם רצופים במשברים רבים. המסר הוא לדעת לקחת את מה שגנוז במשבר ואיתו לבנות. זה מסר שקל להגיד אותו והוא גם נשמע טוב. אבל לדעת מתי העת לשבור את הכלים באופן יזום במחיר של פירוד ומתי העת לוותר ולהתגמש היא חוכמה מורכבת ביותר. אני חושב שהנחת יסוד יציבה ראשונה שתעזור בכך היא, שיש קהילה, שיש מדינה ואני, כפרט, חלק ממנה גם כשלא טוב לי ושאין לנו פריבילגיה להתייאש. אני חושב גם, במיוחד בדור שבו ערכי הפרט הולכים ומשתלטים, שצריך כל הזמן לחזור לשאלות הזהות. מה זו קהילה בשבילי? למה צריך את זה בכלל? מהי מדינת ישראל? אני בטוח שאם נעסוק יחד בשאלות הזהות, נמצא מכנה משותף רחב יותר שיאפשר להגיע ליותר הסכמות, יותר ויתורים וגם, על מה עוד חשוב להילחם.
בפסוק כי תבואו כו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וקשה מה בשורה היא זו. ופירש"י שהטמינו כנענים כו' [אוצרות בבתים וכאשר שברו את הבית בגלל הצרעת הם נמצאו]. וקשה וכי היה צריך הבורא ית' אלה העצות ולמה נתן לכנענים זאת המחשבה להטמין ושיצטרכו בנ"י להחריב הבתים? אמנם וודאי גוף הענין נגעי בתים הוא פלא גדול והוא אות ומופת על קדושת בנ"י שמביאין קדושה וטהרה גם במקומות מושבותיהם. ויש ללמוד ק"ו דכתיב אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה על החטא שקורות ביתו של אדם מעידין. מכ"ש מדה טובה מרובה שהצדיק צריך להביא הרגשת קדושה בכל השייך אליו וגם בצומח ודומם. והנה בנ"י כן עשו שהוציאו ארץ כנען מיד הטומאה והכניסוהו בקדושה שכשנקרא ארץ ישראל השרה הבורא ית' שכינתו בבהמ"ק. וזה בכלל "ובכל מאודך" שצריכין להביא לכל הנכסים הארת הקדושה. ומצד זה יכול להיות טומאת נגע צרעת גם בבתים. וזאת הבשורה טובה שיוכלו לתקן כל המקומות ג"כ. והוא באמת מטמוניות. שבכל דבר הגשמיי ביותר. מוטמן בו ניצוצי קדושה ביותר. וגם לפי פשוטו הי' נסיון גדול לסתור כל הבנין ע"י שחפץ איש הישראלי להיות שורה קדושה וטהרה במקומו. ובאמת איתא כי המטמוניות מצאו כדי שלא יהיו נפסדין בסתירת הבנין [שפת אמת, מצורע, תרל"ט]:
ה"מופע" של פרשיות תזריע - מצורע מגיע לפעמים לפני פסח ולפעמים אחריו. לפני פסח עולה מפרשיות אלו, העוסקות בדיני טומאות שונות, דינים הרחוקים מאוד מהיום יום שלנו, ריח וטעם של דיני טהרה אישיים לפני העלייה לרגל. אחרי פסח, בתוך ימי התשועה, אני מנסה למצוא בהם טעם לאומי. דיני צרעת הבית, נגעים המופיעים על הקירות, מעמידים את האדם בניסיון קשה, אתה עלול להגיע למצב בו תאלץ לשבור את כל הבית, לרסק את כל מה שבנית בשתי ידייך ובמשכנתא יקרה מאוד.
רש"י מביא את המדרש העומד בבסיס השאלה, מה הקשר בין צרעת הבית לכיבוש ארץ ישראל מיד הגויים. רק בצרעת זו נאמר "כי תבואו אל הארץ ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". המדרש מבטיח אוצרות גדולים למי שיקיים את הדין הקשה הזה וישבור את ביתו. אוצרות גדולים בקירות, כמו בסיפורי הרפתקאות ומטמון רבים. במדבר, על שפת ים סוף לא היה צריך לשבור שום דבר. גדולה הייתה ביזת הים, כאשר כסף, זהב ואבנים טובות נשטפו אל החוף. לא כך בארץ ישראל.
הגאולה השלישית שהתחילה בה' באייר תש"ח, 14.5.1948, צמחה מתוך אחד המשברים הגדולים של היהדות ולאורך 73 השנים האחרונות עוד לא הגענו למנוחה ולנחלה. נאלצנו, לא מעט פעמים, לחפור קברים ולשבור בתים. לשבור בתים ממש וגם לקבל שבר של בתים משפחתיים ואידאולוגיים. ולא תמיד מצאנו מיד את המטמון שעומד מאחורי השבר הזה, בדרך כלל לא. החיים הם לא סיפור אגדה. החיים הם סיפור של אמונה. אמונה בכך שיש קדושה בארץ, בבית ובפוליטיקה. זה מטמון של קדושה שיכול להתגלות רק כשאנחנו על אדמתנו. וזה דורש אמונה גדולה, אולי אפילו את האמונה הגדולה מכל, המסר הגדול של היהדות, "ה' אחד", בָּכֹּל. שיש מטמוניות. אבל הן לא יישטפו אלינו מאליהן, אנחנו צריכים להאמין בקיומם, לחפש אותם בכל מקום, במיוחד בשונה מאיתנו. בשביל זה צריך לשבור הרבה קירות. אצלנו בראש, אצלנו בלב.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה