בס"ד
ניתוח של מציאות עוסק בהווה, תוך ניסיון להבין את המצב העכשווי לאור העבר, על מנת לתקן את העתיד. ניתוחים אלו יכולים להיות בתחום הכלכלה, ההיסטוריה, הרפואה ועוד. בתחום החינוך מוכרות וידועות אותן ישיבות פדגוגיות הבאות לסכם תקופת לימוד. גם הן באות לראות היכן כל תלמיד נמצא, לנסות להבין מה הביא אותו למצב הנוכחי וכיצד ניתן לשפר את העתיד הקרוב והרחוק.
אבל אני חושב, שראיית ההווה לאור העבר בלבד לא מספיקה כאן. ראייה כזאת תשאר בהכרח מצומצמת מאוד. המטרות שייגזרו ממנה להמשך יהיו נמוכות יותר, כאלו שבאות לענות על רק הצורך הקטן והקרוב. אני מאמין, שצריך לראות את ההווה לאור העתיד שכבר גנוז בו. אני מאמין שצריך להסתכל על הילדים שלנו, על התלמידים והתלמידות שלנו כדמויות בעלות שיעור קומה אשר נמצאים עכשיו בתחנה מסוימת בדרך. זו יכולה להיות תחנה קשה, מקום נמוך וכואב. תחנה שיש בה עצבות רבה והתמודדויות לא פשוטות. אבל רק תחנה.
זה לא פשוט. ככל שאתה יותר קרוב אליהם, אתה רואה גם את הקשיים, ההתמודדויות והנפילות. אתה רואה את הנפילות שלהם ונזכר בשלך. חווה אותם שוב דרכך. אבל, אני חושב, שראיית העתיד היא הראייה החינוכית שתביא אותם לא רק לעתיד טוב יותר, אלא, גם להווה טוב יותר. גם הווה קשה שהוא חלק ממסלול שמתגבר, מתבגר ועולה, הוא חלק מהטוב. זו ראייה שצריך לפתח. במוּדָּעוּת מלאה. מתוך זה אני רואה גם את עצמי כאדם וכאיש חינוך בתחנה נוספת בה גם אני עולה למעלה.
משקפיים של עתיד הן ציוד חובה למנהיג, למחנך, למוביל. מתוך המשקפיים האלה אני בוחן לא רק את הילדים והתלמידות שלי, אלא, גם את עצמי. מה אני עושה בעצם. מה התפקיד שלי בנסיעה המשותפת שלנו בין התחנות של החיים. מהם הכלים העומדים לרשותי וכיצד אני מנצל אותם נכון כדי לנסוע כמה שיותר בבטחה וכמה שיותר גבוה אל התחנות הבאות. התכונות שלי, שהם חלק מכלי העבודה שלי מתבררות לי בתהליך הזה. כיצד המסגרת המשפחתית והלימודית על האירועים המתוכננים והמקריים שבהם, כל שיחה, כל שיעור, כל מפגש, ארוחה ומבט מהווים מנוף לנסיעה המשותפת הזאת. נסיעה שהיא נשיאה בעול, אבל המבט שנותן לראות את העתיד, כבר כאן, עכשיו, בהווה, מביא לשמחה ואופטימיות גדולה ובסוף הם גם מאמינים לך...
[פי' שם הויה הווה תמיד. כדכתיב אני ה' לא שניתי ותמיד ההארה נגלית גם בימות הגלות. לכך נקרא אספקלריא דנהרא. ואמונת משה רבינו עליו השלום היה שם. אבל בנ"י לא היו מאמינים בענין גבוה כזה רק בבחינת "כה" כו' שיש השתנות בגלות. וזה שם אהיה על אחר כן כמה שכתוב לעיל. ואח"כ כתיב ה' שמו. שאחר כל הגאולה באו לבחינת זה ושם כתיב ויאמינו בה' ובמשה כנ"ל [שפת אמת, שמות, תרל"א]:
כנסיך מצרי שיש לו הכל גדל משה בבית פרעה, רחוק משעבוד, רחוק מעבודה. חלק מהאצולה המצרית בה היו, מן הסתם, נסיכים ושרים, כהנים, חרטומים ופקידים לרוב. הם למדו לשלוט. ההיררכיה הייתה מאוד ברורה. עבד, לא היה בורח ממצרים. לעבד לא הייתה בכלל תודעה שזה אפשרי, שזה אפילו נכון לשנות כך את סדרי הבריאה.
משה גדל כדי לשלוט במצרים. כל השיעורים בבית הספר המצרי נועדו לכך. אבל משה נועד להנהיג את האומה הישראלית. לכן הוא ינק מאימו את השייכות לעם, קיבל כלים פוליטיים באקדמיה המצרית ואז נשלח לסטאז' של עשרות שנים ברדיפה ובדאגה לטלאים קטנים.
"מה אומר להם כדי שיאמינו לי?" שואל משה את הקב"ה. קבעתי איתם שיחה לפני התעודה, אבל מה אגיד להם כדי שהם יאמינו בכוחות שלהם להגאל, כדי שיאמינו בתקווה? "אהיה אשר אהיה… אהיה שלחני אליכם". אל תדבר איתם על ההווה הקשה, תראה להם את העתיד. תראה להם שהם נמצאים רק בתחנה אחת ברצף שבין הבטחת האבות בעבר לקיום שלה בארץ ישראל בעתיד. כן, תחנה קשה מאוד, על גבול ההשמדה הפיזית והרוחנית. תאמין אתה, משה, שאותם עבדים שאתה רואה מול העיניים הם אלו שיקבלו את התורה וייכנסו לארץ כדי להגשים את מטרת בריאת העולם.
משה, לאורך כל 40 שנות ההנהגה שלו, ברגעי השיא וברגעי המשבר, בנפילה של חטא העגל, בהחמצה הגדולה של חטא המרגלים, מסתכל על עבדים מרופטים, על אספסוף, על ערב רב ורואה בהם בני אברהם, יצחק ויעקב. הוא רואה אותם, כבר בהווה, בגדולתם לאור העתיד. וכשהוא רואה אותם כך, הוא יכול לסבול איתם הכל וביודעו שהוא זכה להנהיג אנשים גדולים אלו, התוצאה המתבקשת היא היותו העניו מכל האדם אשר על פני האדמה. בני ישראל רואים מה משה רואה בהם ומאמינים בו.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה