בס"ד
בין המיצרים.
הדוחפים, הלוחצים,
חורצים,
סדק ב-
נפש לא.
רגועה.
הייחשב לי שגגה?
יהיה לי מקום
במבצר.
רצף של מיצרים. לחצים. כל כך הרבה דברים שדורשים את תשומת הלב. ובדרך כלל הם רוצים אותה כאן ועכשיו. יום יום שעה שעה הם תובעים את שלהם. היום יום, המטלות, המשימות שלקחתי על עצמי, היצרים. אני יודע, לחלקם לא נתתי מספיק מקום. לחלקם נתתי מקום רב לגדול פרא בתוך הנפש, לא הגבלתי אותם למקום והזמן הנכונים. יצרתי את עצמי, בבחירותיי לאורך השנים, כסבך של כוחות המושכים לכיוונים שונים.
על הבחירות שלו האדם צריך לקבל אחריות. על מה שהביא אותו לגדול, על מה שהביא אותו לפול. את מה שהביא אותו לגדול יש לו לחלק, לתת, לקדם את החברה. עם מה שהביא ומביא אותו לפול עליו להתמודד. האדם מושך את עצמו לפעמים למטה. לא רק בטעויות שהוא עושה, אלא, במחשבה שהוא חטא במזיד ואין כפרה. אין יכולת לחזור בתשובה.
מבלי להוריד מרמת האחריות למעשים שלנו, עלינו לראות שיש בהם גם לפחות צד של שגגה, של הפסד מול כוחות גדולים. נכון, יכולנו להתמודד, אבל הפעם לא הצלחנו. דרך צד השגגה הזה, נאפשר לעצמנו לסלוח לעצמנו. להבין מה הביא אותי לפול ומתוך זה גם נוכל לקום. נזכור שתמיד יש מקום, יש אדם שיקלוט אותנו. ואם יש תחושה שאין כאלו, צריך לחפש אותם.
ב"ה מסעי בקיצור אא"ז מו"ר ז"ל הגיד הטעות בצרה תקלוט כבצר. כי ההורג נפש בשגגה אין לו מקום בעצמו [כמ"ש ולארץ לא יכופר כו'] אך השי"ת נותן לו מקום לגלות שמה. וזה בצר. היא החיזוק והתוקף שנותן השי"ת ויוכל לחזק בזה. וכ"כ כי התורה קולטת כמ"ש בגמ' בצר במדבר כו' וזאת התורה כו' וג"כ מי שיודע שחטא ואבד מקומו ושב להשי"ת יוכל להנצל ע"י התורה. אבל אם עולה ע"ד שיש לו מקום אינו קולט כלל כי כל מה שקולט הוא זה שיודע שאין לו מעצמו מקום. ובצרה היא שלוקח העוז והחיזוק לעצמו ולכך אינו קולט עכ"ד ז"ל [שפת אמת, מסעי, תרל"א]:
משה ידע שהוא לא ייכנס לארץ. הוא ידע שלקביעת ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי לא תהיה משמעות חוקית והכרזה רשמית עד אשר תכבש ארץ כנען ויוכרזו ערי המקלט שבתוכה. אבל משה הוא לא רק מנהיג, הוא גם מחנך. תדעו לכם, אומר משה רגע לפני שהוא נשאר מאחור, יש כאן עיר מקלט בשם בצר. היא במדבר. וה'שפת אמת' מזכיר לנו את הקונוטציה של שתי מילים אלו. "בצר". מקום מבצר, מקום שמור, תרגישו בו מוגנים, גם אם עשיתם את המעשה הנורא ביותר והרגתם אדם בשגגה. "מדבר". המקום בו ניתנה התורה. מקום ללא בעלות. של כולם. כולם יכולים להכנס למדבר, כולם יכולים לקנות את כתר התורה. בואו, תפנו לכם מקום בלב, שקט ופראי כמו המדבר, מקום נטול קניין, נטול אופנה, נטול צורך להראות את עצמי עם מסיכות. רק כשיש מקום פנוי יכול משהו להכנס. אדם, תורה, קשר עם אלוהים.
ויש גם צד של "בצרה". עיר אֶדומית שהנביא ישעיהו (ס"ג, א') מנבא על נפילתה באופן חריף ביותר כסמל לנפילתה של האומה האֶדומית בכלל באחרית הימים. אֶדום כסמל לרשע, לאומה, לאדם המלאים בעצמם, לא מפנים מקום לספק, לא מפנים מקום למישהו אחר, מעמידים עצמם בראש סדר העדיפויות מבלי להפנות מבט לאחר. על התרבות האדומית הזאת שאנו חווים אותה היום בשיא עוצמתה, אומר הנביא שלא תהיה לה בצר, קולטת ומכפרת, אלא, שהיא תסיים את תפקידה בעולם.
החלק ההיסטורי של התורה בא ללמד אותנו לא להסתכל רק על הכאן ועכשיו, אלא, לנסות ולראות את התהליכים ארוכי הטווח וגם כשקשה, זה יעזור לנו להיות בצד הנכון של ההיסטוריה.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה