פנחס תש"ף

בס"ד

ברפרוף הלילה תפס את עיניי ואת מחשבתי פוסט בפייסבוק של הרב אילעאי עופרן. י"ז בתמוז ההיסטורי, כך הוא כותב, לא הייתה נקודת שבירה אקראית של חומות ירושלים. זה לא היה התאריך שבמקרה איל הניגוח הצליח להבקיע את השער, כפי שניתן לדמיין. בי"ז בתמוז, בגבור הרעב, עוזבים כל החיילים את העמדות ובורחים יחד עם המלך. וכשהוא כמעט נתפס, אנשי המלחמה עוזבים גם אותו. כך הפסוקים הקשים מאוד בירמיהו נ"ב פס' ז'-ח':

"וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂיגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו."

הרב אילעאי ממשיך ומדבר על רלוונטיות הצום לימים אלה. התנועה הנפשית של חוסר ההתמדה. אם רק דור אחד או שניים אחורה ממני אנשים עבדו באותה העבודה עד הפנסיה, אם קביעות הייתה חוק של ברזל, הרי שהיום הקושי להתמיד גדול. יותר מזה, התרבות הבסיסית היא לא להתמיד. היא החלפה מתמדת למשהו שאולי יהיה טוב יותר. נעליים, מכונית, עבודה, תחום עניין וגם בני זוג. החיים כזפזופ אין סופי בין הערוצים.

אני חש איך הדבר הזה משפיע על עולם הנוער והמבוגרים. יש תנועה של קושי להתחייב, להתמיד כאשר קצת פחות מעניין, כאשר דרושה קצת עבודה סיזיפית. מחפשים לרוב את הברק בלי העבודה השחורה שעומדת מאחוריו. הרצון להתגלות בן לילה ולהיות כוכב שנולד פתאום. באופן פרדוקסלי מה שנראה כגמישות, מתגלה בזמן קושי כתקיעות הכי גדולה.

אני לא רוצה לחזור לעולם של 70 שנה אחורה (טוב, לפעמים אולי כן…:). העולם התקדם. המיומנות של הגמישות במחשבה ובמעשה היא חשובה לפיתוח האישיות והעולם. אדם קשה שלא ישכיל ללמוד ולהתפתח, לסגל לעצמו מיומנויות חשיבה שונות, יכולת של שיתוף פעולה עם אנשים שונים ולמידה מתמדת מתוך קצת חוסר נחת פנימי, אדם כזה ימצא את עצמו מאחור בעולם העשייה הרוחני והמעשי כאחד.

אבל גם לגמישות יש צורך בעמוד שדרה. קו קבוע שמוביל אותי. התגמשתי מספיק כדי ללמוד מהכל מה ומי אני. מהם הכוחות שלי. ועם אותה האישיות ואותם הכוחות אני יודע לפעול בעקביות. גם כשקשה, גם כשיש צורך לקום כל בוקר ולעשות עוד מאותו הדבר. להתחייב גם כשזה יבוא על חשבון הכיף והמנוחה שלי. בנייה אמיתית כוללת פתיחות, יצירת עניין ואחר כך התמדה. בשנות ה-80' היה באופנה סרגל כזה שיכול להיות קשיח, אבל אם נתת לו מכה על היד הוא הפך לצמיד שקיבל את צורת היד שלך. קשיחות וגמישות. תוחזר האופנה הזאת לאלתר!

בפסוק את קרבני לחמי [...] ואיתא תמידין כסדרן ומוספין כהלכתם. כי הנה בכל יום מחדש הקב"ה מעשה בראשית והוא סדר מיוחד. ובימי המעשה ההנהגה ע"י מלאך. ובשבתות ויו"ט כ' על עולת התמיד. שמתחדש בהם דרך המיוחד רק לבנ"י והוא שינוי הסדר. וזהו כהלכתם כי מלאך נק' עומד ואיש ישראל מהלך. וזהו ההפרש כי מלאך לעולם עומד בסדר אחד והוא גבוה מנשמת אדם אכן יש לנשמת אדם מעלה אחרת ע"י שהיא מהלך ויורד בעולם השפל. כמו כן יש זמנים שמתעלה עוד יותר מן המלאך. כי יש עולמות שאינם יכולים להתגלות תמיד רק לעתות מיוחדים. כמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון. אבל המלאך שנק' עומד ואינו משתנה לכן א"י לעלות רק כפי עמידתו והצדיק עולה ויורד כנ"ל. וזהו עולת התמיד ונק' מוספין כהלכתם [שפת אמת, פנחס, תרמ"ט]:

תפילות כנגד קרבנות תקנום, כך לפי אחת הדיעות. לא מקריבים קרבן לפני תמיד של בוקר כנגד שחרית. לא מקריבים קרבן אחרי תמיד של בין הערביים כנגד מנחה. בלילה, באופן קבוע נשרפים אברי הקורבן שלא אוכלו. כך תמיד. כל יום. ימי חול. שבתות. חגים. לו"ז קבוע ומדויק. 

לא קל שלוש תפילות ביום. הגמרא מתארת את הקושי בכל תפילה (ואני מזדהה). לקום בבוקר לשחרית, לעצור באמצע היום למנחה ולצאת בסוף היום מהבית לערבית. כל יום. כל החיים.

אבל בין קורבנות התמיד בבית המקדש היו גם קורבנות אחרים. מהם חובה, מהם רשות, על הודאה, על חטאים, על לידה, על מחלה, שבתות, חגים ועוד ועוד. סדר היום בבית המקדש נפתח ונסגר בדיוק מושלם בכל יום. אבל בין לבין? הכוהנים נפגשו עם אנשים שונים שבאו לבית המקדש עם סיבות שונות והיו צריכים להיות גמישים לא רק עם חוקי הקורבן, אלא, גם עם ההנגשה של הקורבן, של הקודש עם אותה האישיות הספציפית שעמדה מולם. בעל הקורבן צריך לסמוך את ידיו על הקורבן, לצקת לתוכו את האישיות שלו ועל הכהן, איש החינוך, היה להבין מי עומד מולו כדי להכניס משמעות את כללי הטקס המדויקים.

הגמרא במסכת פסחים (נ"ח.) מתארת בדיוק את העניין. "עליה [על קורבן תמיד של שחרית] - השלם כל הקורבנות כולם". על אותה קביעות, על אותו עמוד שדרה, על אותן פעולות קבועות וסיזיפיות תביא את הגמישות, את השינוי את ההתאמה למציאות. זו הדרך ליצור עולם שלם.

שבת שלום,

איתן.