בס"ד
לרוץ אל תוך
האש.
כדי לחיות,
להחיות.
לרוץ אליה,
יום יום.
אבל רק יום אחד,
נעמוד על סף,
קודש הקודשים.
יש כל כך הרבה לשמוע ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. על הקרבות, על ההקרבה ובעיקר על האנשים. על החיים הגדולים שסיפור המוות, גם אם היה יוצא דופן, היה רק סיפור אחד מתוך מסכת חיים שלמה של אנשים מדהימים. יש כל כך הרבה לשמוע, אבל אינסוף הסיפורים האלה לא מצליחים להרוות את הנפש ובסופו של דבר, לא נותר אלא לשתוק.
המסורת היהודית, מצד אחד, לא מקדשת את המוות, אך, מצד שני, רואה בנופלים על קידוש השם את הקדושים ביותר. אבל לא בגלל המוות, אלא, בגלל החיים. להבדיל מהאסלם המקדש את המוות לשם המוות ולהבדיל מהפוסט מודרניזם ("מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן, בכי מר לא יעירו לא יחזירו לכאן") המבטל את ערך ההקרבה, היהדות רואה ערך בלחיות. זה הציווי. לפעמים, כדי לחיות כעם המתפקד כגוף אחד צריך להקריב את הנפש ממש, אבל זהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
מות קדושים לא אמור ללמד אותנו איך למות, אלא, איך לחיות. אני מְחָיֶה את הנפש שלי בנתינה. יש בנתינה הזאת אלמנטים של הקרבה. מהזמן שלי, מהכסף שלי, מההתקדמות שלי אפילו, אבל לא לשם עצם ההקרבה, אלא, כי כך יוצרים חיים.
בפסוק אחרי מות כו' דבר כו' ולא ימות כו' פרש רש"י זה זרזו יותר כו'. מה שהיה צריך במצוה זו כ"כ זירוז. נראה כי הי' נסיון גדול. כי לא לחנם מסרו נפשם נדב ואביהוא אשר היו צדיקים גדולים ועשו בזה תיקון גדול לכלל ישראל. אך שהי' חסרון במעשיהם כמ"ש חז"ל. ונראה כי זכו בנ"י לעבודת יוה"כ על ידיהם. לכן קורין הפרשה ביו"כ [כנ"ל אם כן רצון הש"י] לכן נתקנא בהם מרע"ה באמרו הם גדולים ממני וממך. ונוכל לפרש ולא ימותו הוא בכלל האזהרה כי הי' אפשר שימסור אהרן נפשו לכנוס אף שימות. לכן נאמר לו אל יבא ולא ימות כי רצון המקום שיחי'. והנה כל אדם א"י לכנוס לק"ק ואהרן הי' יכול אלא שנאסר לו לכנוס והי' נסיון גדול לכן הוצרך להזהירו כ"כ כנ"ל [שפת אמת, אחרי מות, תרל"ו]:
מות נדב ואביהו העיד על גודלם, על אף הטעות. הם הקריבו את נפשם למען עם ישראל והביאו לנו את יום הכיפורים. יש משהו מיסטי במוות שגרם לעובדי עבודה זרה לקדש את המוות ולהפוך אותו לחלק מהפולחן שלהם. התורה יוצאת כנגד. עקידת יצחק מראה שהקב"ה לא רוצה בקורבן אדם למרות שלכאורה זה הדבר היחיד שישווה למתנת נס החיים. בתחילת ספר ויקרא נאמר: "אדם כי יקריב מכם" לכאורה האדם החוטא והמודה צריך להקריב את עצמו, אך התורה ממשיכה "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". וגם בכניסה אל קודש הקודשים, חייבים להזהיר את הכהן הגדול, כי למרות שתרגיש שטוב למות שם כל כך קרוב לקב"ה, תעשה את כל הפרוצדורה כדי להתפלל על עם ישראל ולצאת משם בחיים.
במעמד הר סיני בני ישראל נחשפים לעובדה שמפתיעה אותם. אפשר לזכות לגילוי שכינה מבלי למות, מבלי להבלע בתוך הקודש. "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ" (דברים ה', כ"א).רגע, אומרים בני ישראל למשה, אם בעצם אפשר לשמוע את קול ה', לחיות קדושה ולא למות, אז בבקשה דאג לזה שנִחְיה.
התורה מלאה בציווי של בחירה בחיים. יש מקור אחד יוצא דופן. "בכל נפשך" - אומר המדרש "אפילו נוטל את נפשך". אלא, שהמילה הראשונה בפסוק היא "ואהבת". לפעמים ישנם מצבים, נדירים, שבהם צריך למסור את הנפש ממש. אבל, רק אם מדובר באהבה. לא אהבה עצמית, אלא, אהבה כללית לקידוש שם ה' בעולם הבא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר בתקומת עם ישראל.
בכל סיפורי הגבורה הגדולים והיום יומיים ששמעתי ביום הזיכרון, בולט מאוד כי ההקרבה האישית באה עם הרבה אהבה. ללמדנו..
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה