וארא תש"ף

בס"ד

בעבודות החינוך למיניהן, ההורות, ההוראה, מפגשים בין אישיים, לפעמים נדמה כי התעלה המחברת בין האזניים היא רחבה ומאפשרת בקלות לדברים להכנס מהצד האחד ולצאת מהצד השני. גם אחרי שהכנת והשקעת וכבר חשבת שעברת שלב כל שהוא, שהייתה כבר התקדמות, קורה איזה משהו שנראה כי אומר לך "לא עשית כלום". הכל נשאר אותו דבר. עומד במקום. אולי אפילו הולך לאחור. אם אחרי כל מה שדיברנו ועשינו ובנינו לא הגעתי למצב שמקשיבים לי באופן הכי בסיסי, אז מה שווה כל הדרך שעשיתי? שעשינו?

קל לכעוס. קל להתאכזב. אבל, אולי, רגע לפני, לעצור. לחשוב. איפה הוא נמצא? מה חוסם אצלו את ההקשבה? להשתדל להתייחס למגוון הגורמים האובייקטיביים והסובייקטיביים שיכולים לגרום לזה. בעיקר, לחשוב, איפה החלק שלי, שאולי קיים בחוסר ההקשבה הזאת. וגם, להאמין. להאמין שמשהו נשאר, שבמעבר בין האזניים, יש לפחות איזה רושם שנשאר גם במוח. יש משהו שמתיישב על הלב. גישה כזאת יכולה למזער כעסים, למזער חיכוכים וגם לאפשר התמדה במשימות החינוך שכולנו מצויים בהן, ביני לבין עצמי ועם כל הסובבים אותי.

יש ללמוד מפרשה זו שצוה המקום ב"ה לומר לבנ"י זאת הפרשה אם כי לא שמעו מקוצר רוח כו'. עכ"ז נשאר בוודאי בהם קצת רושם מדיבורים אלו אשר אחר הגאולה נתברר להם למפרע כל הדיבורים. כי נמצא קצת ידיעה בלב אדם. אשר הש"י בוחן כליות ולב. מבין זאת המחשבה. מה שאדם עצמו לא יוכל להרגיש כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם הוא מבין [שפת אמת, וארא, תרל"ט]:

יותר אולי משאנחנו מאמינים בקב"ה, הוא מאמין בנו. הוא שולח את משה למשימה בלתי אפשרית לכאורה. לומר לבני ישראל שהם עוד מעט ייצאו מבית העבדים. שעם שלם ייצא מתוך ארץ העבדות, ארץ ההזדמנויות הבלתי אפשריות, הארץ שמעולם לא ברח משם עבד. ומשה צדק. הם באמת לא שמעו. הם לא היו עם המוכנות של הקשבה, הם היו עבדים, נפשם הייתה קצרה, לא מוכנה לדיבורי חירות שכאלה, הם עבדו קשה. 

אתה זוכר, משה, שאמרת "אכן נודע הדבר" אחרי מריבת שני הניצים? נודע למה מגיע לבני ישראל שעבוד? עניתי לך, "וירעו אותנו המצרים". קושי השעבוד והצרות גרמו לבני ישראל להיות רעים יותר. דבר אליהם משה, גם כשנראה שהם לא שומעים. דבר איתם על חירות, זה מחלחל, זה ישפיע. כן, הם עוד יעשו לך צרות, אתה עוד תדבר הרבה והם לא יקשיבו, אבל הדיבור שלך, עוד דיבור ועוד דיבור, יביא אותם בסוף אל הארץ המובטחת.

שבת שלום,

איתן