בס"ד
לא אוהב הערצה. נקודה. לא פוליטיקאים, לא שחקנים או זמרים וגם לא רבנים. חשוב מאוד להכיר דמויות גדולות, ללמוד מהן. מהאישיות, מהמעשים, מהדרכים בהם אותן הדמויות פועלות בעולם, אבל לא הערצה. בהערצה יש משהו עם מרכיב של ביטול עצמי מאוד חזק. דמות נערצת היא בלתי מושגת ולידה אני אפס. ובמצב כזה גם אם אותה דמות לא מכירה אותי בכלל, היא יכולה להשפיע עלי בצורה הרסנית כי כל שיקול הדעת שלי נדחה הצידה מפני אותה הדמות. המעשים שלה, המחשבות שלה… אם אני בקשר עם אישיות כזאת זה יכול גם להיות הרסני ולא חסרות דוגמאות. אבל יותר מזה, גם אם אותה הדמות רוצה לקדם אותי זה עדיין יכול להיות הרסני לא פחות. עדיין יחסי הגומלין יהיו יחסים של תלות וביטול האישיות. אולי זה מתאים לזמנים מאוד מסוימים בחיים כמו שלב ראשון בגמילה מסמים…
נפש גדולה צריכה להיות לאדם שיודע שהוא מושא להערכה גדולה, לאהבה ובטח להערצה. לדעת להצמיח באחר את האישיות שלו עצמו מבלי לטעת בתוך נפשו את האישיות שלי. להשפיע - כן, ללמד - כן, להראות דרך - כן, אבל עם צניעות ואמונה גדולה שיש גודל גם באחר. באותו אחד שנראה במבט ראשון קטן לידי, שנושא אלי עיניים. אפילו גודל שאני יכול לשאוב ממנו. ומתלמידיי ומתלמידותיי למדתי (על עצמי ובכלל) יותר מהכל.
במדרש מי אנכי כו' כי השם יתברך הבטיח אנכי ארד כו'. [וקשה מה התשובה על זה] כי משה רבנו עליו השלום שטען כ"כ אף כי ידע מעצמו התשובה מי שם פה לאדם. והפשוט נראה כי רצה לברר זה מפי השם יתברך בעצמו שאין השליחות רק מהש"י בלי תערובת כח משה רבינו ע"ה כי הי' עניו וירא שלא יהי' ח"ו קלקול ע"י שנעשה ע"י בשר ודם. וז"ש שהבטיחו אנכי. וע"י שהשיבו הש"י כי אהי' עמך [...] ונתקיים אנכי ארד כנ"ל [שפת אמת, שמות, תרל"ב]:
משה רבנו, נצר לשבט מנהיגים, בן מאומץ ושר בממשלת האדם (הנחשב אל) הכי רם ונשא בעולם העתיק, חתנו של כהן מדין, נקרא על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו למשימה הגדולה בהיסטוריה האנושית. יש עוד משהו שצריך כדי שאדם כזה ירגיש גאה? ירגיש שדמותו היא זו שיכולה להוביל את המהלך? שאישיותו היא זו שתשנה את ההיסטוריה?
ומשה שואל "מי אנכי". ומתוך תשובתו של הקב"ה שנראית לא קשורה לשאלת משה, מדייק ה'שפת אמת' את כוונת השאלה. הקב"ה לא עונה "אתה מתאים", הוא עונה "אני אהיה איתך שם". משמע, משה רוצה לוודא שההצלה תהיה על ידי הקב"ה בעצמו מבלי שדמותו של משה תשפיע. כן, הוא יהיה שם, הוא יוביל. הוא ייקח את תפקיד ההנהגה כי נסיון חייו הוא המתאים ביותר למשימה, אבל הוא לא מתכוון להפוך את האירוע למפגן אישיות. בסופו של דבר יצאו אחרי משה גם ערב רב שהעריצו אותו. העריצו אותו כל כך עד שלא יכלו לשאת ארבעים יום של היעדרותו. מזה יצא עגל הזהב שנחשב לאחד החטאים הגדולים של העם, חטא שמשהו ממנו מלווה את הנפילות שלנו עד היום.
אני? מה פתאום! לא דיברתי על פוליטיקה.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה