בס"ד
כי תצא תשע"ח
"איך אתה יודע? למה נראה לך? הרי אני מרגיש את מה שעובר עלי בפנים ואני אומר לך שאין סיכוי. אני אומר לך שאני לא אצא מזה".
"אתה חושב שאתה יודע יותר טוב ממני? אני מכירה את עצמי. זה כבר לא ישתנה. אני הרוסה. משהו מקולקל אצלי".
איך אני באמת יודע? איך אני מעז לומר להם שיהיה טוב? שיהיה בסדר, שהם ייצאו מזה, שיגדלו, שיפרחו… מוכר אשליות? עובד עליהם בעיניים? מבקש לנחם במילים ללא כיסוי? איך אני באמת יכול לדעת יותר מהאדם שמכיר את עצמו?
נכון, שיש לי ניסיון ונקודת מבט יותר רחבה על החיים מזאת של בני הנוער או "המבוגרים הצעירים". ונכון שברוב המקרים באופן סטטיסטי המצוקות שהיו לך כנער עוברות. אבל איך באמת אפשר לדעת? איך אפשר להאמין באדם, שלא רק שהמצוקות והתחושות האלו יעברו, אלא, גם שהוא יגדל מהם? איך אני יכול לדעת שהוא לא פשוט יסחוב את הבעיות האלה הלאה והם יבואו לידי ביטוי רק קצת אחרת בהיותו מבוגר "לא אפוי" (בעיה לא פשוטה בכלל)?
אמונה היא לא דבר עיוור. אמונה מלשון אמון. יש לה בסיס במציאות. בסיס שכלי. והבסיס הוא הצעקה. צעקה שיוצאת החוצה בקול גדול. צעקה שנמצאת עמוק בפנים ורק כשמביטים אל תוך העיניים רואים אותה. צעקה ש - "לא טוב לי". "אני לא מוכן לסבול את זה יותר". נכון, אני עוד לא מסוגל להתמודד עם הקושי, עוד לא יכול להכיל אותו, עוד לא עשיתי אפילו צעד אחד קטן כדי להשתחרר ממנו. אבל אני מוחה נגדו. לא רוצה אותו. די!!!
כשאני שומע, כשאני רואה את הצעקה הזאת. את ההתמרדות הפנימית נגד המצוקות, נגד הרע שבתוכם, אני יודע. אני יודע שזה עניין של זמן. וכן, גם של עבודה. אבל אני יכול לדעת שיהיה טוב, שהם ייצאו לחירות, שהם יגדלו.
בפסוק צעקה הנערה [ואין מושיע לה] כו' מוכח שכל שיכול להינצל ע"י צעקה מיחשב רצון. והקב"ה שומע תפילת כל פה. ואף שנראה לפעמים שאין יכול לצעוק. מכל מקום, אם האדם מוכן לצעוק בכל לבו על זה נאמר טרם יקראו [ואני אענה] כו'. ואדרבא צעקה זו נשמעת יותר. וחז"ל אמרו שקול פרידת הנשמה מגוף הולכת מסוף העולם כו'. והטעם נראה כיוון שממאן בזה בכל כוחו ורוצה לצעוק ואינו יכול. על ידי זה הצעקה הולכת בכל מקום. כי כשיכול לצעוק הקול פוסק. אבל הצעקה שהוא בכח ולא נכנס בפועל. נשמעת בכל מקום. כי הרצון לצעוק בכל מקום. וכן כתוב אבן מקיר תזעק כו' אף שלא שייך צעקה מכל זה נשמע כי המיאון בדבר הוא נחשב לצעקה כנ"ל.
בפשט הפסוקים מדובר על נערה הנאנסת במקום בו אין אפשרות לשמוע את צעקתה לעזרה. כי הצעקה היא המחאה הבסיסית נגד הרע. אי אפשר בכלל להתחיל להילחם ברע בלי הרצון לצעוק כנגדו. אבל אנחנו יודעים, לצערנו, כי פעמים רבות הנערה לא צועקת. אנחנו יודעים שבמקרים רבים היא אפילו לא מתלוננת אחר כך. ויצא המקרה הפרטי והאיום של אונס נערה (ושלל מכת המדינה של הטרדות נבזיות למיניהן) ללמד על הכלל כולו. על המצבים בהם יש רצון לצעוק, אבל זה לא יוצא החוצה. חסום. אני נתון בתחושה שמשהו גדול וחזק ממני לוחץ עלי ולא מאפשר לי אפילו את הדבר הבסיסי ביותר. לצעוק.
מחדש ה"שפת אמת" כי הקב"ה שומע את הצעקה גם כשהיא לא נשמעת. אם אדם בתוכו אפילו רק מוכן לצעוק בכל ליבו, אבל הוא חסום מכל מיני סיבות - זו הצעקה החזקה ביותר. הצעקה שלא מצליחה להשמע ממש במקום אחד, נשמעת לקב"ה כצעקה מסוף העולם ועד סופו. "ומה הוא רחום, אף אתה היה רחום.." תפקידנו אנשי החינוך, ההורים, המבוגרים וכן, גם החברים, להיות רגישים לצעקות האלה שלא נשמעות, להאחז בהן כדי להיות שם בשביל מי שצריך.
אם אין רצון לצעוק, אם ישנה השלמה עם המציאות הרעה, כשיש ייאוש - זה הבור הגדול ביותר. להוציא משם זה אפשרי אבל יותר קשה, אין כמעט במה "לתפוס".
במצבים הכי גרועים של האומה, כשלא היה לנו צבא ולא ידידים ועוזרים. כששועבדנו וכשהושמדנו, תמיד ידע העם היהודי לפחות לצעוק. למחות. זהו תפקידו של העם היהודי לצעוק בעולם נגד הרע. שום רע לא יכול להמשיך להתקיים לעד. גם לא המוות. "ברוך… מחיה המתים".
תפתחו עיניים לראות צעקות.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה