בס"ד
עקב תשע"ח
לפעמים אני מרגיש שחסר לי משהו. מיד אני מתקן את עצמי כדי לא לפול לתלונות שווא והרי סך הכל יש לי הכל וכו'. אבל תחושה כזאת לא נוטה להיעלם מעצמה, או מהדחקה. משהו חסר. לא תמיד אני מצליח להגדיר לי בדיוק מהו אותו משהו שחסר, אבל בדיעבד כשאני מוצא אותו והנפש מרגישה יותר שלמה, יותר בנחת, אני קצת מתפלא. הרי זה משהו כל כך קטן. רק רציתי מילה. רק רציתי הצלחה קטנה. רק רציתי דקה של שקט. ולפתע הכל נראה יותר שלם, יותר רגוע.
זה דומה לתבלין. חסר מעט מלח, חסר מעט פלפל, וזה לא זה. ואז מוסיפים את התבלין וכל המאכל הגדול טעים פתאום. ההקבלה לתבלין אולי עושה את ההבנה של ההרגשה הזאת למשהו יותר ברור, אבל בעוד שהמלח או כל תבלין אחר, על אף כל הטעם שהם נותנים הם באמת לא עיקר המאכל, הרי שלפעמים אותם מעשים או דברים קטנים שהיו חסרים הם, בעצם, העיקר.
בתחום הזוגי זה מאוד בולט. המחוות הגדולות, ה"הפקות", הורדת "אבנים מהירח" או אפילו את הירח עצמו (תלוי מי הזמר) מוסיפים לזוגיות ברק וניצוצות ומעידים על השקעה רבה. אבל מה שעושה את הזוגיות ליציבה, הם דווקא המעשים הקטנים שלא דורשים הרבה השקעה או מחשבה. מילה. מגע קטן. קיפול כביסה…
גם בעבודה, גם בתחום הלאומי, החברתי, אפשר ורצוי לעשות מעשים גדולים והם חלק מהאתוס שלנו. הפקה של אירוע גדול בעבודה, יחידה מובחרת, קייטנה לילדים נכים... כל אלו דברים חשובים שעושים את העבודה, שעושים רושם על הנפש. אבל מה שמעיד יותר מכל על מקור המוטיבציה של האדם, על הרגש האמיתי שלו כלפי הזולת, הם דווקא אותם דברים שנעשים מבלי שיש עליהם שכר. מבלי שהם מגיעים לאור הזרקורים, אפילו מבלי שאומרים להם תודה.
תפוס מישהו לשיחה קטנה ותראה לו כמה שאתה שם בשבילו. תחליף את החבר בשמירה חמש דקות קודם, תבקר ילד עם צרכים מיוחדים "רק" אחר הצהריים אחד בחודש. המעשים האלו מעידים עצם הקשר והערכים כי הם נקיים. כי ה"סתמיות" שעושים אותם מעידה על טבעיות ועל האמת שבהם הם נעשים.
ברש"י מצות קלות שאדם דש בעקבו כו' ובמד' תנחומא "בשמרם עקב רב מה רב טובך" כו' והטעם כי מצות קלות אין האדם עושה עבור השכר רק לעשות רצון השם יתברך ולזאת אף כי וודאי הכל במדה ויש שכר יותר על מצוה חמורה... ורק שצריך האדם להיות אצל האמת. וכפי מה שמקרב עצמו לדרך האמת ממילא זוכה לרב טוב: (שפת אמת, עקב, תרל"ג)
הרבה כתוב בפרשת "עקב", אפילו הפרשה השנייה של קריאת שמע, אבל המילה הזאת והמדרש עליה מצליחות לשבות אותי בכל שנה מחדש כי אני מאמין גדול במעשים "קטנים".
המצוות ה"קלות" שנעשים כי "ככה", מעידות יותר מכל על הקשר שבין האדם לקב"ה. זו לא תפילת יום כיפור, לא משלוח מנות מקושט ולא תרומה גדולה שנאמרת בקול על במת בית הכנסת. ברכת המזון. כמה שקלים לדופק בדלת, השבת אבידה [וכל אחד ישלים מה שאצלו מתאים לקטגוריה]... אני עושה כי נאמר לי, כי צוויתי, אפילו כי ככה אני פשוט מרגיש שנכון. אלו העדים הגדולים ביותר על מי אתה ולמה אתה מקיים מצוות ואיזה אדם אתה לבריות.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה