בס"ד
שביעי של פסח ופרשת שמיני תשע"ח
זה קשה לי. את זה אני לא מסוגל. תן לי כל דבר אחר, את זה - לא. עזוב, לא תשכנע אותי. את זה לא. אתה הרי יודע כי מה שקשה לי במיוחד הוא… [כאן כל אחד יכול בוודאי להשלים את מה שהוא מרגיש שלו זה קשה, קשה עד בלתי אפשרי]. "קשה כקריעת ים סוף". תחושה של קריעה אמתית, פנימית, אפילו ממש תחושה פיזית, הבטן נקרעת. את זה לא. אני לא יכול. פשוט תעזוב.
להכיר את הקושי שלי, להכיר בקושי שלי, במיוחד באותו קושי "מוחלט", אותו קושי משתק, יש בזה כדי להכיר את עצמי. אמרו חז"ל "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה", ובהקשר הזה אני אומר אמור לי מהו הקושי שלך ואומר לך מי אתה. הכרת הקושי היא שלב בהתמודדות איתו. לא במובן של להתגבר ולשבור אותי, לעשות את מה שקשה לי בכוח כנגד רצוני הפנימי (אם כי זה יכול להיות שלב בתהליך), אלא, בסופו של דבר להגיע למצב שמתוך ההכרות עם הקושי שלי, עם אותו קושי שכל הזמן לוחץ עלי, כל הזמן מנסה להטביע אותי, מתוך ההכרות עם עצמי, אני יודע איך אני אוכל לפעול עם הכוחות שלי. הכוחות, התכונות שמתבטאות גם בקושי, יתבטאו גם ביצירה.
"בעניין קריעת ים סוף… ויש לומר כי בעודם במצרים היה לבני ישראל מעלה יתרה… ועתה שנבדלו...ראו שפלות הכנתם. והיה אחר כך הנס של קריעת ים סוף בגוף נפשות בני ישראל, לכן כתוב את ישועת ה' אשר יעשה לכם דייקא… וירא ישראל את היד הגדולה היינו שזכו לראות הנפלאות בעצמם והוא מעלה רבה… (שפת אמת, פסח, תרמ"ב)
"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" (בראשית רבה ס"ח).
"קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (בבלי, פסחים, קיח.).
עומדים בני ישראל אל שפת ים סוף ומרגישים שהם לא מסוגלים, אולי אפילו לא ראויים. אולי מול המצריים הם בלטו לטובה, אבל עכשיו כשהם מסתכלים בבבואתם המשתקפת אליהם מים סוף, הם שואלים את עצמם מי הם. מדוע הם ראויים לגאולה. את זה הם לא יוכלו לעבור.
והקב"ה הראה להם נס. הראה להם שאפשר לקרוע את הים. אפשר לעמוד מול הכוחות המאיימים להטביע אותם, בעיקר הכוחות הפנימיים שאומרים להם שהם לא מסוגלים. קריעת ים סוף גם הראתה להם מה צריך כדי להתגבר.
כדי להחזיק מים במקום צריכים כל הזמן לעבוד. תעזוב לרגע והמים יחזרו לאותה הנקודה שהם היו בה קודם. כל הזמן לגרוף, כל הזמן לעמוד מול הזרם. זה נשמע אולי מדכא ובלתי אפשרי, אבל כמו תמיד הקב"ה מצפה מאיתנו לקפוץ למים, לעשות את הצעד שלנו והוא כבר יקפיא תהומות בלב ים, עם מים קפואים יותר קל להתמודד כדי שלא יזוזו.
היחסים החברתיים ובוודאי הזוגיים וכן המזונות (אוכל במובן של פעולה בעולם - "מכל עץ הגן אכול תאכל") קשים גם הם כקריעת ים סוף. גם שם נדרשת מהאדם עבודה רצופה. שיאים זה יפה. קרעת ברך ומטוס בשמיים מניף שלט "התנשאי לי?", עבדת חודש והרמת קייטנה לילדים נכים, שיאים מדהימים. אבל זוגיות טובה, קידום חברה וצדק דורשים, יותר מהשיאים, עבודה יום יומית. כל יום לגרוף את המים, כל יום של מחוות לבן / בת הזוג, כל יום 10 אגורות לצדקה, כל יום מילה טובה. זה כבר יקרע את מה שצריך...
טוב, ערב חג, אז צריך ללכת לגרוף את המים…
חג שמח ושבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה