בס"ד
צו - שבת הגדול
אביב הגיע. מברכים עם ראיית אילנות המאכל הפורחים. תקופת הנעורים. פרחים. יפים. ריחניים. מגלמים כוחות נסתרים שמתחילים להופיע. ולכאורה חסר העיקר - הפרי. יפים הפרחים, אבל אי אפשר לאכול, לראותם בלבד. ובכל זאת - מברכים. כי הברכה מלשון להבריך - לחבר. לחבר את הדורות. מה שהופך פרח לפרי הוא תהליך ההפריה. החרק מגיע ורק מעביר אבקנים מפרח לפרח, מתווך באמצע. ועכשיו על הפרח לגייס את כוחותיו הפנימיים, להתפתח, לגדול, להיות פרי.
אביב הגיע. ואנחנו נמצאים עמוק בתוך המשכו של עיצוב תהליך ההפריה שלנו, כמורים. לדייק את עצמנו, דרך שיבה את המקורות. שיבה אל דרכי ההוראה וההנחיה שהיו נהוגים בישראל במשך הדורות ולהלביש אותם בכלים חדשים. בדרכים הללו אני מזהה עיקרון אחד מרכזי - ההפריה. הפריה היא לא פעולה אגרסיבית המשתלטת או מוחקת את האחר. כמו בפרח. העברה של יסודות, עקרונות, כיוון, פתיחת עיניים… משהו קטן, מועט, שיכול לפתוח ולפתח גדילה. אנחנו מדברים על הפריה הדדית בין מורים, הפריה בין תלמידות בתוך הכיתה ובין שכבות גיל שונות. בין סגנונות, בין יכולות. בין אנשים. בין כלל האנשים המרכיבים את הזהות הבית ספרית שלנו. תלמידות, צוות המורים, הצוות שאינו מורה בהגדרה, אבל מורה בדרכים אחרות, הורים ועוד ועוד.
בתהליך הפיכת הפרח לפרי יש קושי. אחרי ההפריה עלי הכותרת נושרים. הלך היופי. הלך הריח. וצריך לעבוד. לגדול עם המשאבים שיש בעונה היבשה. אבל בסופה, מגיע הפרי הבשל. מגיע האדם עם המטען שאסף מאחרים ומעצמו ותורו יהיה להאכיל את העולם, לפעול, לשנות בחג הכי שמח - חג האסיף.
את הקטע הבא ב"שפת אמת" הבאתי בשנה שעברה. אבל אני מתחבר אליו שוב מתוך אותם תהליכים פדגוגיים מתחדשים שאנחנו עוברים. הדרך של "מעט המחזיק את המרובה". לעורר שאלה, לעורר חקר, לעורר סקרנות שתביא ללמידה פעילה, אישית ויוצרת. יש כמה שיטות שלליל הסדר, לילה פדגוגי בפני עצמו, מלמד אותנו. ועל כך ב"ה בשבת הבאה.
"בפרשת קח את אהרון... ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד. ותקהל העדה שהחזיק מועט את המרובה. העניין הוא כי זה עדות על אהרון הכהן שהוא כולל כל בני ישראל כמו שבית המקדש הוא מקום האחדות וכול כל המקומות ולכן מיעוט המחזיק את המרובה במקום.. וכמו כן בנפשות יש נפש צדיק... וכמו כן בשנה בשבתות וימים טובים..." (שפת אמת, צו, תרנ"ז).
הסוד הזה של מועט המחזיק את המרובה, של היכולת להתחבר אל משהו גדול, אפילו אל האינסוף דרך משהו מועט נמצא בכל הממדים של המציאות. דרך מקום גאוגרפי, דרך אנשים ודרך הזמנים המיוחדים. הסוד הוא לא לאגור, לא לטבוע בעודפים שהעולם, במיוחד העולם המודרני מציע לנו, עודף המידע, עודף התקשורת, עודף... אלא, להתעמק באותו מועט המחבר אותנו לאינסוף. זה בהחלט לא בא לגרום לביטול העבודה של כל אחד ואחת, בני ישראל כבר נפלו בפח הזה של לסמוך רק על בית המקדש או לסמוך רק על מנהיגים שיצילו אותם. המקומות, האנשים והזמנים המיוחדים רק מאפשרים לנו לעבוד נכון, לגלות נכון בעזרת העבודה האישית של כל אחד ואחת.
שבת גדול לכם,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה