בס"ד
קרח תשע"ז
ריגשתן אותי. כולכן. אלו שכתבו לי, אלו שדיברו איתי וגם אלו שהעבירו לי את המסר במבט אחד בודד. תודה על התודות, תודה על המחמאות, תודה על שנתתן לי לראות את עצמי דרך העיניים שלכן. אבל התודה הגדולה ביותר היא על האפשרות לקחת חלק בחיים שלכן, לצעוד לצדכן באחד השבילים המעצבים והמשמעותיים בחיים שלכן בתקופת התיכון וההתבגרות. הדבר המשמעותי ביותר בחינוך הוא המפגש. נפגשנו והתנגשנו סביב קשיים, התמודדויות, הצלחות, צחוק ובכי. העמדנו למבחן את הקשר הזה בזמנים בהם חשבנו אחרת. במבחן הגדול בו נשארנו כל אחד עם מחשבותיו ועמדתו ועם זאת המשכנו לצעוד יחד בשביל.
בשבת אולפנה האחרונה שמענו שיחה בה הוגדרה האהבה כנתינה, נתינה של חסד. שאלה אחת התלמידות – אם כך מה זה לאהוב את ה'? מה אפשר לתת לקב"ה? ענה מה שענה לה הרב. ואני מוסיף כי הנתינה היא גם כוללת את הנתינה של המקום, של האפשרות של כל אחד להיות הוא עצמו. הקב"ה ביצע את מעשה האהבה הגדול בבוראו את העולם, בהתגברו על יצרו, בסילוק האינסוף מהמציאות הסופית ונתן לבני האדם את המקום שלהם, לבנות, לגדול וגם לפול (לכן גם אנו יכולים לתת מקום לקב"ה, בזכות יכולת הבחירה והעצמאות שלנו). כך הוא גם מעשה החינוך, נתינה דו כיוונית של מקום. המורה צריך לגבור על יצרו ועל אף ניסיונו, ידיעותיו וכישוריו לאפשר לתלמיד לקבל את האחריות על בחירותיו. בעת ובעונה אחת לתמוך בו וגם לאפשר לו מקום לבנות את אישיותו העצמאית, לפול, להיפצע, לקום. יש יצר הרע גדול מאוד למורה לעשות את הכל בדרך שלו ואפילו לעשות במקום התלמיד. אולי לא תאמינו אבל קשה לנו לפעמים להוריד בציון, לתת מגן חינוכי שמשקף את הלמידה, לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שאולי לא נחנך היום, אולי היום רק נפנק…
והתלמיד, גם הוא צריך לתת מקום למורה להיכנס לחייו, להיכנס לנפשו. לאפשר למורה לעיתים להוביל, להנחות וגם ללמוד עם התלמיד, גם להתרגש איתו.
אז שוב, תודה על המקום שנתתם לי.
"במשנה כל מחלוקת שיהא לשם שמיים סופה להתקיים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמיים זו קרח וכל עדתו. דְיֶש שתי דרכים בעבודת הבורא אחד על פי דין [...] ואחד על פי חסד הבורא. פירוש שזוכה במעשיו שיעשה ה' יתברך עמו החסד וגם שיכול לקבל חסד עליון שלא לבוא על ידי זה חס וחלילה להתנשאות ושאר דברים..." (שפת אמת, קרח, תרל"ז)
מצד הדין קרח צדק. תלמיד חכם, מיוחס, עשיר וקודם בסדר הירושה. כל אלו היו אמורים לתת לו את הזכות להיות נשיא בני קהת לפני אליצפן. מה היה חסר לקרח בהבנה, או כמו שרש"י מנסח באופן חריף: "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה?" מה, לא היה ברור שמשה ינצח וה' איתו? (ויש הרבה לדבר מה באמת חשבו ורצו גם דתן, אבירם ומקטירי הקטורת, אבל זה לפעם אחרת...). מה היה לקרח חסר בהבנה, בתפיסה?
קרח שהיה גדול בחכמה ובעושר לא הבין את החסד. יש מצבים בהם הקב"ה מקרב אדם לא על פי מה שנראה לנו מגיע. כי בעצם גם מאחורי הדין יש חסד. הרי, אם נדבר רק על מה שמגיע, לאיזה אדם באמת מגיע משהו מול הקב"ה?? הקב"ה ברא את העולם בחסד, חסד הקיום שלנו שלא נבלע על ידי האינסוף ומאפשר לנו לתת בחזרה. אבל חוזר הדין, הרי מי נתן לי כסף לקיים את המצווה, מי נתן לי ברכה בשדה כדי שאוכל בכלל לתת מתנות לעניים?
אצל אהרון המצב הוא הפוך. אהרון חי בתחושה של "אני לא ראוי" לכל אורך השנים, לכן טענתו של קרח על משה העניו מכל אדם ועל אהרון "מדוע תתנשאו?" היא נקודת חוסר ההבנה והטעות של קרח שהביאה לנפילתו הכואבת. ואיך מסתדר הלך נפש של "אני לא ראוי" עם הנהגה של עם? מאחר וזו ענווה אמיתית ולא ענווה פסולה; הקב"ה נתן לי בחסד כוחות ועל כן בדין עלי לנצל אותם, קיבלתי פיקדון של יכולות ונולדתי גם עם חסרונות. עלי למלא עם היכולות שלי את חסרונותיו של הזולת ולהתמלא מיכולותיו של חברי.
עולם יבנה חסד. נתינה. אהבה.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה