נשא תשע"ז

בס"ד

פרשת נשא תשע"ז

כמעט בכל שבת כשאני חוזר מהתפילה אשתי שואלת אותי מה חדש ברמת מגשימים. שבת היא הזדמנות מצוינת להתעדכן במה שקורה בחברה שסביבך. יש זמן, יש נחת, ויש מפגש כללי של כל הציבור סביב עניין אחד ובמקום אחד. אנשים שלא תפגוש במהלך השבוע תפגוש בשבת סביב בית הכנסת, גני המשחקים של הילדים וסתם בשבילים ב"סיבוב" שאתה עושה כדי "להוריד" את האוכל. בעיקר, אני חושב, זו הנחת המאפשרת קיום של שיחה עם מגוון גדול יותר של אנשים ממה שניתן לקיים במהלך השבוע. אבל הרבה פעמים אני מוצא שאין לי תשובה. לא יודע מה חדש. היו סביבי הרבה אנשים שלא הצלחתי לפגוש. אני רואה אנשים מדברים ומדברים אחד עם השני ומרגיש שפשוט אין לי מילים, על מה אפשר לדבר כל כך הרבה? העבודה שלי זה לדבר, אני אוהב לכתוב את הבלוג הזה, אז למה קשה לי לנהל שיחות פשוטות?

אשתי, שתמיד יודעת לאבחן אותי הכי טוב, אומרת לי שאני צמצמתי את עולמי. חדשות אני כבר לא שומע [והיא, שאוהבת לשמוע את החדשות טוענת שאני מפריע לה כשאני זורק הערות לא סבלניות בעליל למגישי המהדורה על איך הם לא מקשיבים לעצמם? איך זה כל כך ברור שהאמריקאים יעשו כך, ושהפלשתינאים יגיבו אחרת...], באמצע השבוע אני בעבודה – בית – ושוב עבודה.. אני כל כך מרוכז בעבודה, גם באופן ממשי של הַכָנוֹת וכד', אבל בעיקר באופן מהותי, בבחינת "רק על עבודתי לדבר ידעתי, צר עולמי..." או כמו על פי שירו [הגדול] של אריק איינשטיין [הגדול]:

אין לו זמן

מילים: אריק איינשטיין

לחן: יצחק קלפטר

אין לו זמן לשמוע את המוזיקה בטבע

אין לו זמן לראות את הים והשקיעה

אין לו זמן ללכת לשקוע בקולנוע

תמצאו אותו תמיד בעבודה…

טוב, השיר הוא בלדה על אדם ששקוע בעבודה כי ראשו עסוק בטרדות הפרנסה והיכולת להביא לביתו כסף [שזה גם קיים אני מעריך אצל כל אנשי המעמד הבינוני ומטה], אבל אני מדבר על שקיעה בעולם ובמושגים של העבודה. כמובן, בעיניי עולם החינוך הוא עולם גדול וחשוב, הרי מה יותר חשוב מחינוך? על מה עוד אפשר לדבר? אני כל כך אוהב ומאמין במה שאני עושה ורוצה ללמוד עוד ולהשתפר, אז מה עוד חשוב?

ואז אני מבין שאני עושה בדיוק להפך ממה שאני מתכוון לעשות. כי הרי מהו בסיסו של החינוך? מהו התנאי להצלחה של חינוך? ומהי המהות? – הקשר עם האנשים, הקשר עם הילדים, הקשר עם התלמידים. וקשר זה אומר להכיר את העולם החיצוני והפנימי שלהם ולא באופן אקדמי בלבד, אלא, באופן מהותי. היכולת לדעת מה עובר על הזולת ולהיות אתו שם ממש, לשמוח ממש כשהוא שמח, להיות עצוב כשהוא חש ברע. להיות אתו ברגעי השיא, להבין את המֵצָרים בהם הוא נמצא ורק ככה אפשר להגיע, רק ככה אפשר לגעת. ניסיון לחנך "מגבוה" נועד לכישלון. ולא משנה אם הניתוק הזה בא ממקום של איזו חזרה בתשובה או התרוממות רוחנית, בסופו של דבר, אחרי התיקון העצמי יש להושיט ידיים אל המציאות ולגעת בכדי לנסות ולעשות אותה טובה יותר. וכֵּן, במציאות יש בוץ, במציאות יש דם, הידיים יתלכלכו בוודאי. צריך לבוא אל המציאות מתוך תיקון עצמי שלעיתים דורש הבדלה וריחוק לזמן מוגבל ולאחריו להיות מעורה במציאות היטב, כי רק ככה אפשר להושיט יד – ולגעת. רק ככה אפשר לפרוץ את מה שלעתים נדמה כגן נעול.

גן נעול

מילים: רחל

מי אתה? מדוע יד מושטת

לא פוגשת יד אחות?

ועיניים, אך תמתנה רגע,

והנה שפלו כבר נבוכות

גן נעול - לא שביל אליו לא דרך.

גן נעול - אדם. גן נעול.

"בעניין סמיכות ברכת כהנים לפרשת נזירות להודיע כי גם הפרטים המתעלין מבני דורם [...] אף על כן צריכין לבטל מעשיהם הטובים אל הציבור..." (שפת אמת נשא, תרמ"ה).

נזיר הוא אדם המקבל על עצמו לפרוש מיין, לפרוש מטומאה ולא להסתפר. שלושה איסורים אשר הופכים אותו בעצם לנבדל מהציבור ונותנים לו את היכולת להתקדש. הרי רוב האנשים אינם מקפידים על הלכות טומאה וטהרה, כך שיש סיכון במגע איתם, היין הוא הבסיס למפגש חברתי, לסעודה משותפת, כך שהנזיר בעצם מבדיל את עצמו מהציבור, מה שאמור לעזור לו להגיע לדרגת קדושה גדולה יותר.

הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות (ספר שמונה פרקים) מתאר את הפרישה מהציבור כאיזה הכרח רע. הצדיקים שחיו חיי בדידות או שחיו בחברה מאוד מושחתת (כמו הנביא ירמיהו) או שהם עצמם עוד לא הגיעו למדרגה שהם יכולים לחיות עם הציבור מבלי להיפגע, משמע, לא הבעיה בחיי החברה, אלא, אם לך יש בעיה, אתה נאלץ לפרוש לזמן מוגבל מהציבור.

אֲבָל מַה שֶּׁעָשׂוּ אוֹתָם הַחֲסִידִים בִּקְצָת הַזְּמַנִּים, וּקְצָת הַמְּקוֹמוֹת, וּקְצָת אֲנָשִׁים מֵהֶם גַּםכֵּן מִנְּטוֹת אַחַר הַקָּצֶה הָאֶחָד: בְּצוֹם, וְקוֹם בַּלֵּילוֹת, וְהַנָּחַת אֲכִילַת בָּשָׂר וּשְׁתִיַּת יַיִן, וְהַרְחָקַת הַנָּשִׁים, וְלָבֹשׁ הַצֶּמֶר וְהַשֵּׂעָר, וּשְׁכוּנַת הֶהָרִים, וְהִתְבּוֹדֵד בְּמִדְבָּרוֹת - לֹא עָשׂוּ דָּבָר מִזֶּה אֶלָּא על דרך רְפוּאוֹת, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ [...] וְזאֹת הַתּוֹרָה הַתְּמִימָה הַמַּשְׁלֶמֶת אוֹתָנוּ, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד עָלֶיהָ יוֹדְעָהּ: "תּוֹרַת ד' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ד' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהלים יט ח) - לֹא זָכְרָה דָּבָר מִזֶּה [...] לֹא שֶׁיִּשְׁכֹּן בְּמִדְבָּרִיּוֹת וּבֶהָרִים, וְלֹא שֶׁיִּלְבַּשׁ הַצֶּמֶר וְהַשֵּׂעָר, וְלֹא שֶׁיְּעַנֶּה גוּפוֹ. וְהִזְהִירָה מִזֶּה, לְפִי מה שבא בְקַבָּלָה. נֶאֱמַר בְּנָזִיר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו יא). וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "וְכִי עַל אֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? - אֶלָּא עַל שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיָּיִן... [רמב"ם, שמונה פרקים, פרק רביעי].

ממשיך השפת אמת את דרכו של הרמב"ם ומדגיש את ההנחיה של התורה כיצד להתקדש. סמכה התורה את פרשת ברכת כוהנים לפרשת נזיר להודיע לכל אחד מישראל כי מצד אחד יש לו את היכולת להתקדש ולהיות דומה לכהן (ואפילו לכהן גדול) ומצד שני עליו להיות ככהן המברך את עמו ישראל באהבה. כדי לברך, כדי לאהוב, חייבים להכיר את הזולת (כמו שכדי לאהוב את הקב"ה עלינו להכיר אותו דרך מעשיו [רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק שני]), כדי לאהוב חייבים להיות שותפים במה שעובר על האחר.

אם אתה לא בא מאהבה – לך תסתפר…

שבת שלום,

איתן