בס"ד

פרשת "כי תבוא" תשע"ו

"...רק מספר נקודות אדומות בחושך העידו שיש עוד חיות במדורה. ועם הרצון לחום ולקשר של ביחד הוספו העלים, הזרדים והענפים – ותחי האש ותגדל - ונקבצו אליה האנשים ונפתחו הלבבות. וכמו שגדלה האש וכמו שרבּו האנשים, כך גם להטו המילים, מילים נוקבות, שואלות, מתווכחות וגם מפייסות, מסבירות, צוחקות..." (לואי שארפ, "אגדות").

נדמה כאילו לואי שארפ היה גם הוא השבוע בהשבעה (אמור – השפעה..) של האולפנה וישב אתנו מסביב למדורה, אחרי טיול מגבש, פעילויות מחברות ובעיקר ה"ביחד" של בנות השמינית והחמישית. הבנות שתוך כמה חודשים יסיימו את התיכון ויעברו לשלב נוסף בחיים והבנות אשר עושות את צעדיהן הראשונים בעולם של "בגרות" תרתי משמע.. יש משהו חזק בהתחלה, בראשית, שאמנם אתה מגיע עם מטען מהעבר וכמובן עם האישיות, אך ההזדמנות להתחיל מחדש, לשנות כיוון, לגדול יכולה להביא לפחדים גדולים, אך גם להתרגשות ולציפייה גדולה. ומן העבר השני, להיות הגדול, האחראי, המנוסה שנדרש לקחת את ההובלה, גם המקום הזה הוא חידוש וגם הוא צופן בחובו את החששות והסיכויים הגדולים כאחד והחיבור הזה של הראשית עם האחרית, מעיד על אחדות, על מקור ומטרה משותפים. היה לי העונג להיות אתכן בהתחלות האלו השבוע ובכלל בהתחלה גם של השישית והשביעית, הבוגרות, הצוות, המשפחה ואני מאחל לנו להמשיך ולשבת עוד הרבה סביב ל"מדורה" כזאת ואחרת ולקיים קשר של דיבור, גם אם שואל ונוקב וכמובן גם קשר של עשייה.

וְהָיָה֙ כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: {ב} וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל-פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם:

שונה מצוות הביכורים משאר מתנות הכהונה ומתנות עניים שהאדם מפריש מתוך רכושו; בעוד בשאר המתנות אני מפריש ממה שיש לי, אני מחשב את האחוזים מכלל מה שהשגתי ומתוכם נותן גם לקב"ה, לכוהנים, ללווים ולעניים, בביכורים, האדם נדרש לתת ממה שעוד אין לו, הפירות הראשונים שיוצאים מובאים לבית המקדש, החקלאי עוד אינו יודע כמה יבול יהיה בסוף העונה, האם ירוויח או יפסיד, עוד אין בידיו שום דבר וכבר הוא נדרש להפריש לגבוה.

זהו אידאל עליון האומר – העיקר הוא הזולת, אני משני בסיפור הזה, לכן אני קודם כל נותן, אחר כך כבר נראה מה אקבל. האידיאל הזה נדרש עם הכניסה לארץ. ארץ ישראל היא לא רק"מפלט בטוח" ליהודי, היא ארץ התובעת אידאלים. אם גישת החיים שלך היא "קודם אני ואחר כך הזולת", זה בגולה, לא בארץ ישראל, לכן כאשר מגיע האדם עם הביכורים לבית המקדש הוא מספר:

ועָנִ֨יתָ וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי-שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב: {ו} וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה:{ז} וַנִּצְעַ֕ק אֶל-יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ אֶת-קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת-עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת-עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת-לַֽחֲצֵֽנוּ: {ח} וַיּֽוֹצִאֵ֤נוּ יְהֹוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹֽפְתִֽים: {ט} וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן-לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ:

יש תכנית, יש כיוון; התחלנו בארם, ירדנו מצרימה, הקב"ה הוציא אותנו משם והביא אותנו לארץ. אני לא מגדל את הפירות רק לשם קיומי, אני חלק מתכנית שלמה. רק מי שמכיר בכך ומתנהג כך – בשבילו ניתנה הארץ ולא רק הארץ – גם התורה ומעיד על כך חג שבועות – חג מתן תורה שהוא גם חג הביכורים.

בהמשך הפרשה אנחנו קוראים על ציווי על מתן תורה נוסף. בעצם, לאחר היציאה ממצרים בני ישראל היו אמורים להיכנס ישר לארץ, אלא, בגלל החשש מפחד הפלישתים (עיינו פסוקים ראשונים של פרשת "בשלח") נסעו דרך ים סוף וקיבלו את התורה במדבר. אם כך יש איזה בדיעבד בקבלת התורה במדבר, קבלת תורה המאופיינת בכפייה ("כפה עליהם הר כגיגית") ובקול ה' המגיע מלמעלה בעוד העם למטה (דמיינו משולש שקודקודו למעלה ובסיסו למטה), לעומת טקס קבלת התורה בארץ, בני ישראל עומדים למעלה על צלעות הרי גריזים ועיבל והתורה נשמעת בקולם של הלוויים, קול האדם, מלמטה למעלה (דמיינו משולש שקודקודו למטה ובסיסו למטה. עכשיו דמיינו את שני המשולשים יחד...), ללמדנו שהתורה אינה נגד כוחם של החיים, דריסת האדם על ידי כוח עליון, אלא, מטרתה שקולה של התורה ייצא לעולם דרך האדם.

ה"שפת אמת" כותב כי מצוות הביכורים היא הכנה לראש השנה. המצווה מתחילה בשבועות ורוב קיומה מגיע עם הבשלת רובם של הפירות בקיץ, סוף השנה, ללמד, כי אנו נדרשים להחזיר, משמע, לחבר ולקשר את סופה של השנה עם תחילתה, לחבר את החיים שנבטו, צמחו והוציאו פירות (פירות האדמה, הילדים, ההישגים, ההצלחות..) עם מקורם, עם הראשית, לומר, אנחנו לא מתבלבלים כשאנו רואים את מה שהשגנו, אנו יודעים היטב מה המקור לברכות. זוהי בעצם, ממשיך ה"שפת אמת", מהות כל התשובה, לדעת מהו המקור של הכל, לפעול, לעשות... ולהשיב הכל למקורו.

שבת שלום,

איתן