בס"ד
פרשת "תזריע" - "החודש" תשע"ו
אתן כבר מספיק בוגרות ואפשר לומר לכן את האמת בפרצוף, נשים מופלות לרעה כבר מהלידה, בפרשת השבוע, תזריע, רק האמא צריכה להביא קורבנות לבית המקדש והאבא לא. אם נולד זכר יש טומאה קצרה של שבוע ואם נולדת נקבה – שבועיים, איך שנולד הבן מתחילים לחגוג – שלום זכר ושנולדת בת... אהה לא נורא.. הבת מגיעה לחיוב מצוות שנה קודם וגם אז אומרים לה – לא הכל, לא מצוות התלויות בזמן, את זה תשאירו לגברים...
אבל האמת היא שהכל תלוי בהסתכלות, בהסתכלות הפנימית יותר אנו יודעים שטומאה מגיעה כאשר יש מימד של איבוד חיים (לכן הטומאה החמורה ביותר היא טומאת מת שם ה"איבוד של החיים" הוא מילולי ומוחלט), סוג של מוות, לכן האשה מביאה קורבן כי בזמן ההיריון החיים היו אצלה ממש בגופה ועכשיו כשהם יצאו ממנה זה סוג של איבוד חיים ולכן טומאה, הטומאה ארוכה יותר בלידת נקבה כי האשה, בלידת הבת, מאבדת יותר חיים, יצא ממנה יצור שיכול גם הוא להביא חיים חדשים. את הבאת הקורבן יש לראות כך שהאשה זוכה להביא קורבן ולהתקרב את הקודש כתוצאה מהלידה לעומת הגבר שלא.
נחזור אחורה בהסטוריה אל גן עדן, הקב"ה (בניגוד לעמדת הגננת) מצווה לא לאכול מן העץ עצמו, האשה אכן לא אוכלת מהעץ, אלא מהפרי, אך גורמת לאדם והוא זה שאוכל מן העץ, שימו לב לפסוקים:
" מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.."
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל"
הציווי לא לאכול מהעץ, האשה אוכלת מהפרי והאדם בגללה אוכל מהעץ.
שימו לב מה קורה אחר כך, אדם וחווה מתקללים, הוא בעבודת האדמה והיא בעצב הלידה ובנוסף - גזירת הגירוש:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם
מדוע לא נאמר כי השליחה מגן עדן היא ללדת בעצב בנים כמו לעבוד את האדמה?
גם האשה יצאה מגן עדן (עולם רוחני בו לא היה גוף) אל העולם הזה (כגוף "כתנת עור"), אך היא לא גורשה לחלוטין כמו האדם, לכן לנשים יש שייכות גדולה יותר לעולם הרוחני העליון ופחות את העולם הזה, לכן אין צורך בשלום זכר, סוג של סעודת ניחומים לנשמה שירדה לעוה"ז, כי נשמת האשה לא ממש התנקתה משם ואין חיוב במצוות עשה שהזמן גרמא, כי הזמן נוצר עם העולם החומרי ושייך אליו. עם זאת, הניתוק הזה מגן עדן עלול ליצור איזה געגוע, איזו תחושה של בדידות בעולם, לכן נשים בדרך כלל סובלות יותר מלהיות לבד.
האם זה נשמע לכם כעוד תירוץ יפה לכך כדי לשמר את מעמד האשה במקומו ו"לנחם" אותן בענייני נשמות בעוד הגבר, השייך יותר לעולם הזה עובד ופועל?
אנחנו בדור הגאולה, דור בו הולכת ומתגלה הקדושה באותן המקומות שנראים לנו כחול, המדינה, האדמה, האנשים שנראים לנו רחוקים… גאולת הפסח, כחג בו זיכרון הזמן הוא אחד המוטיבים המרכזיים, שבת זו "שבת החודש" היא המצווה הראשונה לכלל העם, המצווה לקדש את הזמן, אך גאולת מצרים סופה להשכח לעתיד לבוא מפני הגאולה העתידית בה כולנו נהיה פחות שייכים לזמן החומרי.
זה גם הזמן לבעלות הנשמה המחוברת יותר למקום העליון לפעול בעולם הזה בכל תחומי החיים ולהעלות אותו בשיתוף העזר שכנגדן.
שבת שלום
איתן
